לזכור לשכוח ולשכוח לזכור #191

כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״

יש כמה קטעים בסרט "שמש נצחית בראש צלול" (באנגלית: Eternal Sunshine of the Spotless Mind) שגורמים לצופה בהם לקחת רגע ולחשוב. אחד מהם הוא הרגע בו נכנס ג'ואל באריש (ג'ים קארי), לחנות בה עובדת קלמנטיין קרוזינסקי (קייט וינסלט), מי שהייתה בת זוגו במשך שנתיים - והיא כלל לא מזהה אותו. כשהוא חוזר שבור לצמד חבריו, מנסה להבין מדוע קרוזינסקי מתעללת בו, ואיך היא מסוגלת להעמיד פנים בצורה משכנעת שכזו, מראה לו חברו פתק קטן ממרפאה המתמחה במחיקת זכרונות. מסתבר שקלמנטיין עברה הליך כזה שמחק כל זיכרון שקשור אליו. הפתק הקטן חולק לכל מכריה, ובו נכתב בפשטות: "אל תזכירו או תדברו איתה על האיש הזה לעולם".

אנחנו מבססים את חיינו על ספר עב כרס המכיל מיליוני רגעים קטנים שאנחנו זוכרים. כך מתבצעת למידה, כך אנחנו לומדים קודים חברתיים, רוכשים חברים חדשים, ומעמיקים קשרים קיימים. כך אנחנו זוכרים שאנחנו שונאים מלפפונים ומעדיפים צבעים בהירים. כך אנחנו יודעים מה מעצבן את בן הזוג, וזוכרים את תקופת הילדות שלנו. אנחנו סומכים על המידע הרב בספר הזה, שכתבנו כל חיינו, בעיניים עצומות. אבל האם באמת ניתן לסמוך על הזיכרון שלנו? אולי לא בצורה חד משמעית כמו שחשבתם.

אנלוגיה מקובלת לזיכרון מדברת על אינספור מגירות, מסודרות להפליא, של מידע. "הטיול למזרח" נמצא שם, ממש על יד "הירידה לאילת". "דברים שדפנה, בת הזוג אוהבת", נמצאים ליד הסרטים האהובים על האחיינים. כל חברי הילדות מסווגים תחת אותה תיקייה שהוקדשה לזמנים בהם הגובה שלכם היה מטר ועשרים. האמת היא, שהזיכרון שלנו לא מסודר, ממוין ומתוייק בקלסרים כפי שאולי היינו רוצים להאמין. הוא ארוג שתי וערב ברשת סבוכה של אסוציאציות. הרשת הזאת משתנה, מתעדכנת ומתחדשת כל הזמן.

סם השכחה

אנחנו לומדים דברים על העולם שמקיף אותנו תודות לעובדה שאנחנו יכולים לזכור. הנוירונים במוח שלנו יוצרים בינהם קשרים אשר מייצגים חיבורים בין גירויים שונים (למשל הצלצול הגואל) לבין תוצאות מצופות (תחושת חופש משחררת). אט אט מתחברים להם אירועים, אנשים, עצמים, צלילים ונופים. אך האם ניתן לעצור את המכונה של הזכרונות חדשים? מסתבר שכן, וזה אפילו לא כל כך מסובך. החוקר ג'וזף לאדו מאוניברסיטת ניו יורק השתמש בחומר בשם Anisomycin כדי למנוע מעכברים לזכור את מה שקרה להם לפני רגע. הוא חשף עכברים לסדרה של צליל-שוק: בכל פעם הושמע צליל קצר ומיד לאחריו ניתן שוק חשמלי מבהיל. אחרי כמה ניסיונות, הבינו העכברים המבוהלים (שלא קיבלו שום חומר) שמיד לאחר הצליל, יגיע גם שוק. אך בתנאי הניסוי בו הזריקו לעכברונים את ה-Anisomycin, והשמיעו להם סדרה ארוכה של חישמולים וצלילים, הם פשוט לא היו מסוגלים לעשות את הקישור בין השניים ולזכור לברוח מפני השוק הבא.

מעבדה למחיקת זיכרונות

בסרט "שמש נצחית בראש צלול״ משתמשים בשיטה קצת אכזרית כדי למחוק זכרונות; מבקשים מהמטופל להיזכר באירוע, חגיגה, מפגש או רגע מכונן, מחכים עד שהוא ידמיין את המאורע ויתמלא רגש ואז - בום! נותנים לו שוק חשמלי, והופ, הזכרון שלו נעלם. מסתבר שהמדע היום לא רחוק ממה שחשבו הכותבים של אותו סרט. ראינו קודם שניתן למנוע למידה, אך האם ניתן למחוק זיכרון שמור וקיים?

החוקר קארים נאדר, חבר לג׳וזף לאדו שלנו, ושיחק קצת עם עכברי המעבדה שלו. הוא לימד אותם שצליל מסוים מודיע על בואו של שוק חשמלי וכדי לבדוק שהתרחשה למידה לטווח הארוך, הוא חיכה 60 ימים, והשמיע את אותו צליל צורמני. העכברונים אכן זכרו, התכווצו והתכוננו לקבלת השוק. עד כאן, הזיכרון שמור וקיים. בפעמים הבאות, בעוד העכברים מתכוננים לקבלת השוק לאחר הצליל, הוזרק להם ״חומר השכחה״, הלוא הוא Anisomycin. באורח פלא, העכברים שקיבלו את החומר לא הגיבו יותר לשוק לאחר מכן, למרות שהם כבר הגיבו לו פעמים רבות קודם לכן. הזיכרון נחמק והצליל הפך לנייטרלי מבחינתם, כאילו לא היה ולא נברא דבר.

בהמשך, רצו החוקרים להראות שהם באמת מוחקים זיכרון אחד ספציפי ולא פוגעים בכל הזיכרון של העכבר. הם הלכו צעד אחד קדימה, לימדו את העכברונים לפחד משני טונים שונים, וניסו להכחיד באמצעות הזרקת החומר רק זיכרון אודות אחד מהם. אחרי ההזרקה העכברים קפצו וברחו בתגובה לשמיעת צליל אחד, אך נותרו רגועים כששמעו את השני, (למרות מכת החשמל שלא איחרה להגיע). זה מצמרר, אבל נראה שניתן לברור בפינצטה זיכרון ולהיפרד ממנו.

לשכוח כדי להחלים

פרופסור קארים נאדר ועמיתיו התלהבו במיוחד מניסוי העכברים השכחנים, והחליטו לנסות ולראות כיצד אפשר להשתמש בידע הזה כדי לעזור גם לבני אדם לשכוח. הפעם השתמשו בחומר אחר, שאינו רעיל לבני אדם, חומר בשם Propranolol. בניסוי הזה, החומר ניתן לאנשים שעברו טראומות קשות. הנבדקים, שהתמודדו עם סיפורי התעללות, פגיעה ואונס לא הצליחו לדבר על הדברים שעברו וסבלו מקשיים בחיי היומיום. אחרי העלאת הזיכרונות הקשים תחת החשיפה לחומר, הצליחו לעבד, לדבר ולספר על הדברים שעברו, וגם ניהלו שגרת חיים בריאה יותר. החוקרים הסבירו שכשאנשים מעלים שוב זיכרון כואב כשהם נמצאים תחת השפעת Propranolol, האירוע נעשה מטושטש יותר (אך לא נעלם כליל), והמרכיב הרגשי בו הופך להיות חזק הרבה פחות.

זיכרון שנשבר והודבק שוב ושוב

כשהייתם ילדים בוודאי שיחקתם פעם או פעמיים במשחק "טלפון שבור". החוקים פשוטים מאוד: מישהו לוחש מסר לזה שיושב לידו, שחוזר על אותו מסר לזה שיושב לידו וכן הלאה. עם שרשרת ההעברות מצטברות שגיאות ועיוותים עד שאחרון המשתתפים מקבל מילה או משפט שהקשר בינם ובין מה שנאמר בתחילה, הוא מקרי בהחלט. חוקרי זיכרון מסבירים שהזיכרון שלנו עובד קצת כמו טלפון שבור, בכל פעם שאנחנו נזכרים, אנחנו למעשה בונים מחדש את הזיכרון ויוצרים סיפור קצת אחר. אנחנו מערבבים את הסיפור הישן עם מידע שאנחנו יודעים היום, פרספקטיבה רחבה יותר, ואפילו מצב הרוח באותו הרגע משפיע. גם הפרשנות שאנחנו נותנים לאירועים, הלכאורה "אובייקטיביים" האלה, משתנה ומשפיעה על הזיכרון. הזיכרונות שלנו היום הם בעצם הפרשנות של הפרשנות של האירועים המקוריים שחווינו. ידין דודאי ממכון ויצמן מספר על פרדוקס מעניין: ככל שהשתמשנו יותר בזיכרון של אירוע מסוים, סיפרנו אותו שוב ושוב, כך הוא מתרחק מהמציאות. הזכרונות "השמורים" ביותר הם אלה שלא נגענו בהם עם התוספות והפרשנויות שלנו, כלומר אלו שכמעט ולא נזכרנו בהם.

זיכרונות שלא באמת קרו

בסרט המעולה של כריסטופר נולאן "התחלה" (באנגלית: Inception) פורצת החבורה למוחם של אנשים חשובים על ידי התגנבות לחלומות שלהם. החלומות הם מצב תודעתי שביר שמאפשר להם לחדור לנבכי הנפש, לגלות מידע, וגם לגרום לאנשים להתבלבל ולטעות בין עולם החלום לעולם האמיתי. אני מנחשת שהחוקרת אליזבת' לופטוס צפתה בסרט הזה וחייכה. במחקריה היא הראתה שניתן "לשתול" זכרונות לאנשים ולגרום להם להאמין שזוהי אכן המציאות. המשתתפים בניסויים שלה שוכנעו בפרטים שגוים, נתנו הערכות מוטות, והאמינו במידע שקרי לחלוטין. באחד המחקרים סיפרה לופטוס לנבדקיה על אירוע שלא התרחש מעולם, בו הלכו לאיבוד בקניון ולא הצליחו למצוא את הוריהם. היה לה טריק מתוחכם - היא סיפרה את הסיפור הדמיוני הזה בין סיפורים וזכרונות רבים שהתרחשו באמת בעברם של הנבדקים. מתברר ש-25% מהנבדקים התמימים שוכנעו שהאירוע הדרמטי אכן קרה להם. לופטוס הראתה במחקריה שניתן לערוך, לשנות ואפילו לבנות סיפורים שלא היו ולא נבראו. מחקריה של לופטוס עוררו ויכוח ער בקהילה הפסיכולוגית, בקרב חוקרי המשטרה וגורמים נוספים המשתמשים בשיטות עיבוד מידע ושחזור מחדש של אירועים שקרו למטופלים או החשודים.

המוח שלנו הוא מכונה נפלאה, אנחנו אפילו לא קרובים לפתרון החידות הטמונות בו. זיכרון ושכחה, הם ללא ספק תחומי מחקר מרתקים שמגלים לנו שמה שהאמנו לא תמיד מאוד מדויק. ספרו בקבוצת הפייסבוק אילו עובדות הפתיעו אתכם,

שלכם,

יהודית.

צרו קשר

רוצים להתייעץ, להתעניין או להזמין אירוע?

אל תהססו, אני נהנית לעזור.

hi@judithkatz.me | לתיאום שיחה לחצו כאן

  • Black Facebook Icon
  • Facebook - Black Circle
  • Instagram
  • Black LinkedIn Icon
  • Black YouTube Icon