״כשהעינים מעבירות מסר, השפתיים צריכות לשתוק״.
הציטוט היפהפה הזה, יכול היה לפתוח רומן זוגי מסעיר, או אולי לפחות להעביר את הרעיון שמוטב לאדם שלא לבלוס תוך כדי צפייה בטלוויזיה. אבל הוא נאמר בקונטקסט אחר על ידי אדם אחר. הצלם ואמן האיפור, פרנסיס נארס, דיבר על - איפור ( ! ), כשהוא סיכם את כל האומנות: ״איפור הוא סיפור על איזון, כשהעיניים מעבירות מסר, השפתיים צריכות לשתוק״. לא רק הגברת המאופרת שלעיניה משיכות מכחול שחורות, עפעפיים מנצנצים ושפתיים בצבע הטבעי-ורוד פוקסיה, שוכחת לפעמים את הציטוט הנפלא. גם אנחנו לוקחים על עצמינו עוד ועוד משימות, מחויבויות, שורות בקורות חיים ותפקידים, כמבקשים עוד שיפור קטנטן אחד נוסף לחזות שלנו, אך על הדרך שוכחים את הסיפור על האיזון. הסיפור שבו אי אפשר לעשות הכל מבלי שזה ירגיש יותר מידי.
זה כנראה לא סוד, אבל אני עושה די הרבה. בשנה האחרונה הוספתי לפעילות הענפה של ליווי תהליכים אישיים, הרצאות, לימודים, פודקאסטים וכתבות, גם כתיבה של ספר, זמן נוסף לחברים ולזוגיות, לספורט ולחוויות ייחודיות. וגם, פרט שולי, בשנה וקצת האחרונות, הפכתי לאמא שמשתדלת להיות עם היצור החמוד שלה לפחות כמה שעות טובות ביום. הרגשתי שהעומס גובר וניסיתי להפחית איפה שיכולתי:
הפסקתי כמעט להופיע בתכניות טלוויזיה ורדיו, לקחתי עזרה נוספת לעסק בהיקף משמעותי, צמצמתי את הזמינות הטלפונית שלי לשעות מאוד ספציפיות, נמנעתי מנסיעה בשעות הפקקים ועוד שלל ניסיונות יצירתיים. ובכל זאת, זה לא ממש מספיק. בתקופה הקרובה אני יוצאת לכמה ניסויים של מינונים חדשים כדי למצוא איזון חדש (או כמו שאמרה אלן דג׳נרס, ״הנקודה שלי היא, שהחיים הם סיפור על איזון. הטוב והרע, העליות והמורדות, הפינה והקולדה״). זה המקום החגיגי להודיע שגם הניוזלטר הולך לשחק את משחק האיזון ובתקופה הקרובה יעבור כמה שינויים בתדירות, פורמט וצורה שבה הוא ישלח. צפו לשינויים בהרגלי הקריאה.
המייל השבועי בן 200
ואם כבר בחגיגות עסקינן, אז היום באמת סיבה למסיבה: כשאתם מקבלים ממני מייל מידי שבוע, נצמדת אליו סולמית קטנה עם מספר. עבורכם זה רק מספר. אפשר להשתמש בו כדי לראות מה כבר קראתם ואפשר גם פשוט להתעלם ממנו. בשבילי המספר הזה מייצג דבר שאני מאוד גאה בו. הוא מייצג את מספר הפעמים שהתיישבתי לקרוא, לסכם, לכתוב, לחשוב ולדון בשנים האחרונות. הוא מייצג (במינימום) את מספר הפעמים שהתלבטתי לגבי תוכן שממש חשוב לי שאנשים יכירו. והשבוע - אנחנו חוגגים את זה שהמספר הזה הוא כבר מאתיים. הניוזלטר בן 200 שבועות.
קפיצה של ארבע שנים אחורה בזמן, תיקח אתכם אל היום בו התחילה המסורת הזאת. היום בו החלטתי לזרוק את התיק מעבר לגדר ופשוט לכתוב לחברים בפייסבוק: ״החל ממוצ״ש הקרוב, אשלח מסקנה שבועית מהפסיכולוגיה החיובית״. משבוע לשבוע, זה גדל. מכמה עשרות חברים, נהיו מאות, ואחר כך אלפים. היו כתבות בעיתון, ועוד גלגולים כמו הפודקאסט ״חושבים טוב״. המטרה הייתה להנגיש לכמה שיותר אנשים דברים שהפסיכולוגיה יודעת, המחקרים מראים, והיה יפה וכדאי שנלמד אותם ממש ממש מזמן, אבל לא למדנו. המסורת הזאת נתנה לי הרבה. היא עזרה לי להישאר מחוברת אליכם, לשאלות שמעניינות אתכם, לדילמות חיים, כמו גם למחקרים הכי רלוונטיים ולניפוץ מיתוסים חשובים. למדתי על התמדה לאורך זמן (הרבה מאוד זמן, למעשה קדנציה שלמה!). הרגשתי את המשמעות של נתינה מכל הלב. נתינה שבה אני עושה משהו בשביל אנשים שאני לא בהכרח מכירה, ללא תמורה ולעיתים גם ללא תגובה. למדתי על סבלנות, ועל כמה שלעיתים צריך לחכות ולהמשיך גם כשאין תוצאות ברורות מולי. מתחתי את שרירי היצירתיות שלי, ולמדתי שרעיונות מביאים עוד רעיונות, בכל זאת, כל שבוע נושא אחר והיד עוד נטויה. למדתי לאזן בין התכנון קדימה (מה יהיה בשבוע שאני בחופשה?) לבין הזרימה והספונטניות (מה שולחים אחרי לידה?).
אני אגיד את זה: אני גאה בעצמי.
לומר שאני גאה בעצמי, ועוד על כזאת במה גדולה, זה קצת קשה לי. אני מציינת לא פעם, העסק שלי הוא הטיפול הפסיכולוגי הטוב ביותר שעברתי אי פעם. היום אני רוצה לחלוק אתכם דוגמא אחת מאחורי הקלעים של אותו טיפול, העבודה שעשיתי על איזונים, בדיוק בעניין הזה. אני רוצה לשתף אתכם כמה הייתי צריכה לעבוד קשה כדי לכתוב שאני גאה בעצמי.
להכיר בהצלחה למול להרגיש מתחזה
במה גדולה. אור מסנוור. חושך בקהל. 300 עיניים מביטות אלי ומחכות שאגיד משהו. האנשים האלו באו להקשיב וללמוד מיהודית כץ. ״ממי?״ שואל הקול בראש שלי. ״שלום, נעים מאוד, למה הגעתם? מה יש לי כבר לומר לכם?״ מדגיש הפטפוט שבפנים. המחשבות ממשיכות על מאה קמ״ש: ״אין לי שום דבר מעניין לומר״, ״מה אני עושה כאן?״. העובדה שיש כל כך הרבה אנשים שהגיעו וזו גם לא הפעם הראשונה, לא מבלבלת את הקול בראש שלי: ״זה מקרי״, ״אין לי מושג איך זה קרה״.
אם עדיין לא יצא לכם להתקל ב״תסמונת המתחזה״, אז נעים מאוד - תכירו - כי אני מכירה אותה מאוד מקרוב. לא רק בהרצאות היא ואני נפגשות פגישה נוקבת, אלא היא נוגעת בי כמעט בכל מקום - כשאני רואה כמה אנשים מקשיבים לפודקאסט תסמונת לוחשת לי: ״מה, אין סיכוי, בטח השתבשו פה המספרים״, כשאנשים שאני מלווה עושים שינויים גדולים, משפרים את חייהם ואומרים עם עיניים דומעות: ״ממש עזרת לי״ אז היא דואגת לענות בשמי עם ציטוט ידוע בקרב מטפלים: ״כשהטיפול מצליח זה בזכות המטופל, כשהוא נכשל זה באשמת המטפל״. ואפילו כשאני חוגגת את חגיגות ה-200 היום, היא דואגת לדחוף את האף. נראה שלמרות הצלחות רבות, יש בי קול תמידי שדואג לכך שארגיש שאני לא אחראית עליהן. [קראו עוד על תסמונת המתחזה]
אותה התופעה, זו שגורמת לנו להסתובב עם שלט דימיוני שעליו כתוב ״עצרו אותו, הוא מתחזה!״ ידועה גם בקרב מצליחנים גדולים הרבה יותר: ״אני עדיין חושבת שאנשים יגלו שאני באמת לא כזאת מוכשרת״, מודה מישל פייפר, השחקנית האמרקאית. העובדה שהייתה מועמדת שלוש פעמים לקבלת אוסקר, לא משנה את דעתה, ״הם יגלו שאני לא באמת ממש טובה. זה הכל היה העמדת פנים אחת גדולה.״
אמה ווטסון, טום האנקס וצ׳אק לורי הם רק קמצוץ מרשימת המתחזים הגדולה. ואני חייבת לומר, ״צרת רבים חצי נחמה״, זו ממש לא סתם קלישאה. זו אכן נחמה עבורי. זה גורם לי להבין: זה די נורמלי. כשאני מבינה כמה מאיתנו לא מצליחים להפנים את היכולות שלנו, אני מרשה לעצמי להתחיל לסנן חלק מהמסרים של ה״תסמונת״. אני מרשה לעצמי לומר - ״מתחזה או לא, עכשיו תעשי הכי טוב שאת יכולה, בין אם זה ׳באמת או בכאילו׳״. אני עוברת שינוי.
תהליך שינוי מתמשך איך נוצר שינוי? האם זו קודם המחשבה או קודם ההתנהגות שמשתנה? השאלה האלמותית - ״מה קדם למה, התרנגולת או הביצה?״ היא שאלה די דומה. ועל כך הסביר הסופר הבריטי השנון, סמואל בטלר: "התרנגולת היא הדרך של הביצה להפיק עוד ביצה". אותו הדבר קורה גם בתהליך שינוי. ההתנהגות היא הדרך של המחשבה להפיק עוד מחשבה. או הפוך.
בשנים האחרונות אני עוברת תהליך שבו אני מלמדת את עצמי להיחשף ולהכיר בהצלחות שלי. להנות מהן ולהגיד לעצמי: ״היי, עבדת בשביל זה ממש קשה, באמת. והנה, לפעמים זה גם מצליח, אז תני לזה, תרשי לעצמך לרגע אחד לטפוח לעצמך על השכם ולהגיד, עשית פה משהו. הוא לא מושלם, נכון. יש עוד הרבה לאן להשתפר, אבל הגעת למשהו, בלי קיצורי דרך ובלי תנאים מקלים.״
[האזינו גם לפרק בפודקאסט ״שאלות ותשובות עם יהודית כץ״]
אם אתם מכירים אותי כבר יום-יומיים, אתם יודעים שאני חסידה גדולה של שינוי התנהגותי. את הטיפול שלי אני לא מסיימת עם אינספור מונולוגים פנימיים, אלא אני בודקת מה קורה במציאות. כתבתי ביומני את הכותרת שמייצגת עבורי את ההתנהגות של התסמונת: ״הקושי לתפוס מרחב״. התחלתי לרשום בפני את כל המקרים שבהם זה קרה: חברים שאלו איך הולך, ומצאתי את עצמי מגמדת ומצנזרת, מדגישה יותר את הקשיים. בהרצאות, לא שילבתי הרבה סיפורים אישיים, היה לי קשה מאוד לשתף במה שעשוי להעיד על ההצלחה שלי. על כל מקרה שנרשם, הגיעה תוכנית פעולה - אפילו אם זה באופן מלאכותי - לתפוס יותר מרחב, להסכים לעמוד באמת על הבמה, לענות בכנות כששואלים בכנות, ולהפסיק, למען השם, לגמד את מה שכבר נעשה ודי מדבר בעד עצמו.
"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי", כתבה הסופרת האמריקאית מריאן ויליאמסון בספרה "בחזרה לאהבה". "הפחד העמוק שלנו הוא שאנחנו בעלי עוצמה מעל לכל שיעור". היא מספרת את מה שנשמע מעט מוזר בתחילה, אבל הגיוני כשמסתכלים על יום ממוצע בחייו של אדם. אנחנו מבטלים בקלות מחמאות שניתנות לנו, ומנסים לצמצם נוכחות במרחב כדי לא להאפיל על אחרים. "אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון", טוענת ויליאמסון. "כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו“.
מאז, הצלחתי לשלב עשרות סיפורים אישיים בהרצאות, לשתף את הקרובים לי במה שאני גאה בו ומה שהולך טוב, ואפילו לכתוב לכם את כל זה עכשיו. אני לא מאפשרת לפחד להיחשף לשים לי רגליים. והאמת, שזה עוזר. זה עוזר לי להבין שזה נורמלי. וגם התסמונת כבר קופצת קצת פחות לביקור. [על הדרך האישית שלי שיתפתי אצל כמה פודקאסטרים, אפשר להקשיב כאן]
בכל הדרך הזאת, אני לעולם לא צועדת לבד. אנשים באמת נפלאים מלווים אותי בדרכי. משפחה, חברים, מדריכים, עמיתים ודמויות מעוררות השראה. תודה.
תודה לכם שאתם איתי כבר הרבה זמן, חלקכם אפילו ארבע שנים.
שלכם, לפחות עוד 200 פעמים נוספות.
יהודית.