לדעת מתי לעצור - הכירו את הפרישה האסטרטגית


ערב רגיל בשנת 1956 בניו יורק, ותומס פיטס שותה קצת יותר מידי. עבור צעירים אחרים בשנות ה-20, זה היה נגמר בכמה פדיחות וחמרמורת, אבל תומס רצה יותר: ״אני מסוגל להגיע מניו ג׳רזי לניו יורק ב-15 דקות בלבד.״, הצהיר בפני חבריו. האמת, שהוא היה מסוגל. לפני שתספיקו לומר ״ג'ק רובינסון״, תומס כבר גנב מטוס משדה התעופה בג׳רזי, טס בלי אור או תקשורת עם מרכז בקרה כלשהו, ונחת ברחובות ניו יורק. יותר מזל משכל, ותומס יצא ללא פגע. בעל המטוס סירב להתלונן, והסיפור נגמר בקנס מצחיק של 100 דולר בלבד. עד כאן סיפור יפה, אבל תומס לא ידע לעצור. שנתיים מאוחר יותר, בעוד ערב רגיל בפאב, עם אותם הרגלי שתיה מגונים, תומס מתהדר בסיפור באזני אדם אחר. הזר לא מאמין לשיכור ההוזה שפגש, וכדי להוכיח שדובר אמת, תומס עושה את הלא יאומן פעם נוספת. גונב מטוס, נוחת ברחובות ניו יורק ובורח. רק שהפעם, אין נס. הוא מסגיר את עצמו ומקבל שישה חודשים בכלא.

***


הניצחון שייך למתמידים

״הניצחון שייך למתמידים״, אמר נפוליאון בונפרטה, והנה דוגמא אחת שבה האמרה היפהפיה לא רלוונטית. במקרה העצוב-משעשע הנ״ל, לא הניצחון, אלא היה ההפסד שייך למתמידים. ״התמדה״, עבדה קשה בשביל יחסי ציבור נהדרים; קלישאות נוצצות, אינספור ציטוטים, לוחות חזון, כולם-כולם מהללים את ״רק המתמיד מנצח״. ״ויתור״, נותר האח הפחות סקסי. אף אחד לא מדפיס אותו על פוסטר עם תמונה של גולש בלב ים, ולא תמצאו צומת סואנת על שמו. הוא הלוזר, האפס השקט. עזבו אותו, הוא בטח לא יגיע לשום מקום.


אפילו בצד השני של העולם, ביפן, תמצאו את שני-הסנט שלהם על התמדה באמרה הזאת: ״לשבת שלוש שנים על סלע״. פירושה הוא ״להיות סבלני ובעל יכולת התמדה״. עם כל הכבוד, ומחילה על הפרשנות השיפוטית, אבל לי זה נשמע כמו לשבת שלוש שנים. ועוד על סלע. לאן התקדמנו?


עזיבה אסטרטגית - נעים מאוד

לפעמים צריך לדעת מתי להפסיק. לפרוש. נאדה. גורנישט.

המנצחים האלה, לא רק מתמידים, אלא גם פורשים. הם יודעים מתי לעזוב, הם מבינים את הנקודה שבה כבר אין לזה עתיד, זה פול גז בניוטרל. ״עזיבה אסטרטגית״ איננה דרך יפה לעטוף את הכישלון המביך בנייר צלופן, אלא צורת חשיבה שעוזרת לנו להתמקד בדבר שבאמת מקדם אותנו ולזנוח את מה שלא. סת׳ גודין, מומחה לשיווק ואחד הבלוגרים העסקיים הפופולריים בעולם, מרחיב בספרו הנהדר ״לוותר או להסתער״, על האסטרטגיה שבעזיבה; כדי שנוכל להתמיד בדברים הנכונים, אנחנו חייבים להיות ממוקדים ולעזוב את מה שפחות עובד. מה שהיה נראה חכם לפני שנתיים, יכול להתגלות כטיפשי היום. השקעה של עוד ועוד אנרגיה ומאמץ במה שלא לגמרי מניב פירות, מסיחה אותנו מהתקדמות. ״אי שפיות״ (שימו לב, זה אלברט איינשטיין מדבר אליכם), ״היא לעשות את אותו דבר שוב ושוב ולצפות לתוצאות שונות״. אם ההתמדה בדרך שבחרנו בעבודה, בדיאטה, בזוגיות או בתור לסופר לא עבדה עד עכשיו, למה שלא נשקול פרישה או לפחות שינוי כיוון?


נקפוץ יחד אל אמצע הניינטיז, וניזכר ב-וירג׳ין קולה, קולה שאפתנית ותוססת שניסתה להתחרות בקוקה-קולה ובפפסי קולה. לא מצליחים להזכר? הגיוני. היא לא שרדה הרבה מאוד זמן על המדפים. ריצ׳ארד ברנסון הוא היזם מאחורי הרעיון הלא מוצלח, ומאחורי עוד 200 חברות אחרות שהקים. הן גם לא צלחו. אם ברנסון מצטייר כמו הר של יוזמה אבל מעט תוצאות בשטח, מיד תגלו שהוא מותג, ואפילו אביר באופן רשמי. הוא ייסד את קבוצת ״וירג׳ין״ ששולטת בימינו ביותר מ-400 חברות (קל). הוא גורו של יזמות והוא ״יושב טוב״ על 5 מיליארד דולר. על כל ה-200 חברות שכשלו (והפכו לסיפור טוב לנכדים), הוא מציע תפיסה די אופטימית: ״אל תהיו מובכים מהכשלונות שלכם, תלמדו מהם ותעברו הלאה״.


ליפול קדימה

עזיבה, פרישה או שינוי אסטרטגיה, אם נעשית מהסיבות הנכונות, לא אומרת צעד אחורה, אלא צעד קדימה אל עבר המטרות שלנו. המצפן הפעיל שלכם, בודק מידי פעם אם אתם חיים כמו שאתם מתכוונים לחיות (ולא כמו ש״האני״ של לפני שנתיים התכוון שתחיו). באופן בלתי נמנע, יהיו דברים שתבינו שצריך לחתוך, או לפחות לעשות אחרת, למרות הכאב שבדבר. בימים אלו אני כותבת ספר. הכתיבה דורשת ממני לעזוב פעילויות אחרות שמבקשות את תאי המוח היצירתיים שלי, ובאופן אסטרטגי, ויתרתי על בנייה של הרצאות חדשות לרפרטואר. הזמן מוגבל, האנרגיה מוגבלת, ויש ״טרייד-אוף״ שצריך לעשות.עזיבה אסטרטגית משמעותה גם לעזוב משימות שיש להן את ההשפעות הארוכות טווח הקטנות ביותר. כדי להמציא את עצמינו, אנחנו צריכים לנסות הרבה פעמים ובדרכים שונות. [הקשיבו גם לפודקאסט בנושא המצפן הפנימי]

להתמדה שאינה מובילה לדבר, יש מחיר - שנים אבודות ואנרגיה שהלכה לריק. מדוע אנחנו לא חותכים בכל זאת?


כשל ההיגיון וזעקת האגו

המתנתם 39 דקות לצלילי מוזיקה קלאסית ומשפט חביב וחוזר בנוסח ״שיחתך חשובה לנו״, רק כדי לגלות שלמזלכם הטוב, ״נותרו עוד 45 דקות בלבד!״, ועכשיו, אתם כבר לא יכולים לעזוב. אחרי כל השיער שנמרט והסיבובים שעשינו בחדר, אנחנו חייבים להמשיך. במבט מפוכח, אין בזה שום היגיון, אבל זוהיהטיית ״העלות השקועה״ שמבקרת אצל כולנו: קשה לנו לוותר אחרי שכבר השקענו, אנחנו ממשיכים להשקיע עוד ועוד רק כדי שהמאמץ ילך ל״מטרה טובה״, העיקר ״לא לבזבז״. הבעיה היא שבדרך אנחנו משלמים הרבה יותר - עוד מאמץ, וגרוע מזה, ויתור על הדבר שדווקא כן יקדם אותנו. למשל במקום לחכות עוד שעה, אפשר לכתוב מייל. גודין השנון נותן ל״עלות השקועה״ פרספקטיבה נחמדה בספרו: ״קיבלתי מתנה מהאני האחר שלי, האני הישן״, הוא מסביר. ״אנחנו לא חייבים לקבל את המתנה הזאת״.

[קראו עוד על ההטייה שגורמת לנו להפסיד פעמיים - עלות שקועה]


אחרי שקול ההיגיון הבין שהצעד החכם הוא לפרוש, מגיע תורו של האגו לתת את ה״נאמבר״ שלו על הבמה. אף אחד לא רוצה להיות זה שפרש, שהפסיק באמצע, שפשוט לא עמד בזה ונכשל. אנחנו רוצים להיות הצלחה, ובעיניים שלנו, לפרוש זה סוג של כישלון, אז אנחנו ממשיכים.


קשה? כואב? זו לא הסיבה לעזוב

לדעת מתי להפסיק זה לא פשוט. בדרך ליעד, יש רגעים ממש קשים וכואבים, יאוש, תסכול וחוסר ודאות. אבל בדיוק ברגעים האלו, לא אמורים לעצור ולפרוש. זאת לפחות לא תהיה עזיבה אסטרטגית. גודין מסביר שכשאנחנו פורשים כתגובה לקושי, זה הבזבוז. בזבזנו המון אנרגיה כדי להגיע עד לכאן, ואז לעצור. במצב כזה, היינו צריכים לפרוש כבר הרבה הרבה קודם לכן. השאלה המנחה היא ״למה אנחנו רוצים לפרוש?״. אנחנו עייפים וקשה לנו? או שלמדנו דבר או שניים בדרך שנותנים לכל המטרה מסגור מחדש? הסיבה השניה, ניחשתם נכון, היא הדרך של המצליחים. אנחנו מבינים שאם המאמצים שלנו (ממוקדים, מזיעים ואמיצים ככל שיהיו) לא יסתיימו בהצלחה, פשוט עדיף להשקיע אותם במקום אחר.

הנה עוד כמה כלים שיכולים לעזור בהחלטה הזאת: מראה מראה שעל הקיר, היכן האסטרטגיה הטובה בעיר?


1. מה תגיד החברה? כדי לקבל פרספקטיבה, היעזרו בתרגיל הקלאסי: ״איזו עצה היינו נותנים לחבר/ה טובה באותה הסיטואציה בדיוק?״ אנחנו נוטים להיות חכמים ותומכים יותר כשזה נוגע לאחרים.

2. להתראות אגו, שלום תכלס. כשאנחנו עסוקים בערך שלנו, אנחנו מתעסקים בזהויות, כותרות, כשלונות והצלחות- אני הצלחה? אני כישלון? מי אני? מה אני? עדיף לשאול את השאלות הנכונות: האם זה מקדם אותי? האם שווה לי המאמץ? הגיוני להמשיך? מה טוב לי?

2. מה המחיר ? כשאנחנו מדמיינים את התוצאה והפנטזיה, התמונה ורודה, הרמזורים ירוקים והציפורים מצייצות. לא משנה אם אתם מחפשים זוגיות, קונים אוטו, או מוכרים מזגנים, תצטרכו להשקיע זמן/ כסף/אנרגיה. כדאי לחשוב על זה, ויפה שעה אחת קודם. האם יש לכם את המשאבים כדי להסתער קדימה (וגם להתמיד כדי לנצח)? האם אתם גם מוכנים להקריב את כל זה בשביל המטרה?

4. מדדי הצלחה ונקודות היציאה. כתבו מראש, באילו נסיבות אתם רוצים לפרוש, איך תדעו אם תצליחו, תוך כמה זמן וכו׳ (״אנסה את הדיאטה הזאת במשך חודשיים, ואם לא ארד 4 ק״ג אפסיק). זה יעזור לכם לדעת בנקודת הקושי האם זהו באמת הרגע לעזוב.

[קראו עוד על הצבת מטרות חכמות]


השלמות מושגת לא כשאין מה להוסיף אלא כשאין מה לגרוע

״לשבת על הסלע״ לא ממש גורם לנו להרגיש טוב עם עצמנו. התמדה למען כלום ושום דבר רק מתסכלת. מחקר שנערך בשנת 2007 באוניברסיטת נורת׳ווסטרן מצא שכשאנחנו נפטרים ממטרות לא ריאליות ומחליפים למטרות אחרות, אנחנו יותר מאושרים, יותר בריאים ופחות בלחץ. "השלמות מושגת לא כשאין מה להוסיף אלא כשאין מה לגרוע.“, אמר אנטואן דה סנט אכזופרי, שהתפרסם במיוחד בזכות ספרו ”הנסיך הקטן״. הכלל הוא פשוט. ההתמדה משתלמת תמיד. עד שהיא כבר לא. אם מרב התמדה, נשארתם במקום, אז אולי להפסיד, להפסיק או לפרוש, יגרום לכם להרוויח די הרבה.


שתפו בקבוצת הפייסבוק במשהו שכדאי אולי לעזוב, או בדבר שעזבתם בעבר ועזר לכם להתקדם.


שלכם,

יהודית

צרו קשר

רוצים להתייעץ, להתעניין או להזמין אירוע?

אל תהססו, אני נהנית לעזור.

hi@judithkatz.me | לתיאום שיחה לחצו כאן

  • Black Facebook Icon
  • Facebook - Black Circle
  • Instagram
  • Black LinkedIn Icon
  • Black YouTube Icon