כמה הייתם מוכנים לשלם כדי לדעת מה יהיה אתכם? יהיה לכם כסף או לא יהיה? איפה תעבדו? ואיך תהיה הזוגיות שלכם? אנחנו לא אוהבים לא לדעת. אנחנו שונאים לא לדעת. לשיחה על חוסר ודאות ואיך להתמודד איתה, הזמנתי (במרחק שני מטר ואלכוג'ל) את ד"ר תומר בקלש, פסיכולוג, חוקר מוח מאוניברסיטת בן-גוריון ומומחה להתנהגות צרכנים (ואולי זיהיתם מהפרק על עידן העומס הקוגניטיבי). יהודית: אז מה זה חוסר ודאות? מבחינתי זה מצב שבו אני לא יודעת מה יהיה. זה גורם למועקה. מרגישים את זה בכל הגוף, ההתהפכות הזאת בתוך הבטן, בחזה, במיליון מחשבות של מה הולך להיות. וה-מה הולך להיות הזה, הוא דוחף אותנו אל הקטסטרופה. תומר: "חוסר וודאות זה בדיוק זה. לא לדעת מה הולך לקרות, מחר, בעוד שנה, או 10 דקות. הבסיס של חוסר הוודאות הוא לאו דווקא חוסר הידיעה, אלא פרימת הקשר שבין סיבה לתוצאה. הדבר המאפיין ביותר את המוחות שלנו כמוחות אנושיים, זה הצורך המתמיד לחקור את הסביבה ולייצר שרשראות של סיבה ותוצאה; כשתינוק בוכה אמא באה להאכיל אותו. כשהוא גדל קצת אומרים לו 'אם תתאמץ מאוד תצליח'. אנחנו בעצם יוצרים לעצמנו שרשראות של סיבה ותוצאה. הבעיה היא שאנחנו מתמכרים להרגשה שהפעולות שלנו יכולות להביא לתוצאות שאפשר לצפות אותן. ברגע שהקשר הזה נפרם, בין מה אני עושה למה הולך לקרות, הדבר הזה מטלטל אותנו. זו ההרגשה של אי-וודאות. בימים האלה של הקורונה, המילה המחופשת ביותר ב-Google Trends היא חוסר ודאות. אין שום קשר בין מה שאעשה לבין מה שיקרה לי בעוד שבוע-שבועיים. צריך להיכנס לבידוד או לא? מישהו אחר שאני נפגש איתו יכניס אותי לבידוד?" אבל למה אנחנו כל כך שונאים את התחושה הזאת? יש פה משהו שכולם חווים כל הזמן, מרגע שאנחנו נולדים. למה אנחנו כל כך שונאים את זה? "יש הרבה מחקרים על אי-ודאות בהם רואים עוררות פיזית של אנשים - בקריאת אישונים, ביתר לחץ דם, בקצב פעימות הלב, הזעה. לפי המון מדדים פיזיולוגים אנשים נכנסים לסטרס אמיתי במצבי חוסר ודאות. אני חושב שזה כל כך חורה לנו בגלל שאנחנו חיים בעולם כאוטי לחלוטין. יש לנו צורך לייצר לעצמנו אשליה של ודאות, אחרת אנחנו פשוט נתפרק. הרעיון הזה שאנחנו לא באמת בעלי הבית, לא שולטים במה יקרה עם החיים שלנו, הוא כנראה גדול עלינו ועלול לפרק את עצם המהות שלנו. ההיאחזות באיזושהי וודאות דמיונית היא כנראה זו שמצילה אותנו. הצורך שלנו לייצר שרשראות של סיבה ותוצאה, זו בדיוק ההוכחה לכמה העולם הוא פשוט בלתי צפוי. הסיבה-תוצאה הזו משרתת אותנו גם ברמה הקוגניטיבית, היא מאפשרת לנו לקבוע חוקי אצבע ולקבל החלטות בתנאי חוסר ודאות". אנחנו רוצים את הוודאות, אפילו במחיר פגיעה עצמית. "כן, יש מחקר מעניין מ-2016 מלונדון שמראה עד כמה הצורך בוודאות חזק. לקחו קבוצה של נבדקים, לחצי מהם אמרו 'אתה הולך לקבל שוק חשמלי בעוד יומיים', ולחצי השני אמרו, 'יש סיכוי של 50% שבעוד יומיים תקבל שוק חשמלי'. באופן פרדוקסלי, אלה שידעו שיקבלו בוודאות שוק חשמלי היו הרבה יותר רגועים מאלה ש'אולי' יקבלו שוק חשמלי. על פניו זה לא הגיוני, הרי יש להם 50% סיכוי שלא לקבל שוק חשמלי. למה זה? זה נקרא Cognitive Dread - שנאת סיכון, שנאת החוויה שאני לא יודע. השנאה של חוסר הוודאות מובילה אותנו להעדיף שכבר יגידו שאני חולה קורונה עכשיו מאשר לא לדעת אם אהיה או לא אהיה חולה קורונה". זה כמו המטריקס, אתה יודע? במטריקס הרי יש את האשליה שבתוכה אנשים חיים, אבל היא מרגישה להם אמיתית וברורה וודאית. ואז יש את המציאות האמיתית, שבה בעצם אין כלום. זה מה שקורה לנו עם חוסר ודאות - מצד אחד, בפרספקטיבה, כולם יודעים להגיד 'תכלס, אין דבר כזה וודאות', נכון? הנה, גם השכירים שחושבים שיש להם וודאות בעבודה, יכולים לפטר אותם. אנשים שאנחנו אוהבים יכולים חס וחלילה למות מחר. פתאום קורונה. אנחנו יודעים את זה אבל אנחנו לא חיים את זה. "נכון. המוח מחווט בצורה כזו שהוא כמעט מכריח את עצמו לייצר ודאות, ניבויים או להתמכר להרגשה של סיבה ותוצאה שמעקמות את תפיסת המציאות בצורה שתשרת אותנו. יש לנו איזו תיאוריה נאיבית שאומרת 'אם נדאג למשהו בהכרח נשפר את הביצועים כלפיו'. אנחנו נורא מודאגים לבריאות של הילד שלנו ואנחנו חושבים שככל שנדאג יותר לבריאות שלו, כך הוא יהיה בריא יותר. אם נדאג לפרנסה שלנו בהכרח נרוויח יותר כסף. שהדאגות שלנו מקדמות את המטרות שלנו. זו שטות גמורה. אנחנו יודעים ממחקרים שככל שאדם דואג יותר ממשהו ככה הביצועים שלו במטלה עצמה יורדים". אני חושבת שהסיבה שבגללה אנשים מתבלבלים לגבי הדאגות שלהם היא שיש אחוז קטן שבו אני דואגת וזה באמת גורם לי להיות יותר מוכנה. למשל אני דואגת שיכנסו לי יתושים הביתה, אז אני מתקינה רשת בחלון. הדבר הזה נכון באחוז הקטן של מה שאני יכולה להשפיע עליו, אבל הופך למאוד לא נכון בכל הדברים שאין לנו שליטה עליהם. ואז אנחנו רואים את המחיר של דאגות וחרדות ש...אין מה לעשות איתן. "המחיר האמיתי ברמה הפסיכולוגית של דאגות וחרדות זו המעגליות של המחשבות שלנו. כשיש משהו שמדאיג אותך, הוא כל הזמן מדאיג אותך. אתה לא יכול לצאת מהמעגל הזה. אתה לא יכול עכשיו להגיד לקורטקס שלך - טוב, תפסיק לחשוב על זה. ברגע שאתה אומר לבן-אדם אל תחשוב על פיל לבן עם קורונה, על מה הוא חושב? על פיל לבן עם קורונה. זה בדיוק הסיפור. חשיבה מעגלית היא המקום שבו אנחנו תפוסים במעגל הדאגה, והחכמה זה לצאת מהתפיסה הזאת שהדאגה תשפר את הביצועים שלנו. צריך להיכנס למעגל ההשפעה ולהתרכז רק בו. המערכת החייתית ביותר שלנו היא זו שאמונה על Fight or Flight. לרוב האסטרטגיה של אנשים להתמודדות עם חוסר ודאות זה פשוט Flight. לברוח מחוסר ודאות. זה הדבר כנראה הגרוע ביותר ברמה התנהגותית, להימנע מהתמודדות עם מצבי חוסר ודאות". זה מחזק בנו את המחשבה האוטומטית שלא נוכל לשאת את זה, כי הנה אנחנו - לא נושאים את זה. קורה לי משהו לא ודאי, אני בורחת מזה, אז אני רק מאמינה יותר שאני לא יכולה להתמודד עם זה. זה מעגל סגור. "נכון, זה קצת כמו משחק טניס. שחקן טניס עומד במגרש ומקבל חבטת הגשה מהשחקן שמולו. סרינה וויליאמס לדוגמה היא מגישת ה- Serves החזקה ביותר בתולדות הטניס, והיא נותנת Serve'ים שבאמת המוח האנושי לא יכול לקבל. לא יכול לענות להם. מהירות תנועת הכדור, הזוויות עצמן - בלתי אפשרי לענות לדבר כזה. אז איך מי שמשחק מולה כן עונה? איך כל שחקן טניס חובבן מצליח לענות על Serve'ים? הכדור יכול לקפוץ לכל מקום במגרש, על פניו. המוח שלהם נכנס לסוג של מצב צף, Floating. והמצב הצף הזה לא מייצר ניבויים, הוא פשוט מגיב להתרחשויות. כשאתה נמצא מול מצב של חוסר ודאות זה כמו לעמוד במגרש טניס ולקבל חבטת הגשה, אתה צריך להיכנס למצב שבו אתה מוכן לקבל כל מה שיקרה. וכשאתה נכנס למצב הזה, זה סוג של מצב מדיטטיבי. האפשרות שלך לענות לכל אירוע שיקרה עולה פלאים, כי אם אתה עסוק בניבוי, אתה נצמד לפינה במגרש שאליה אתה חושב שיגישו לך את ה-Serve. אבל אם אתה עסוק במוכנות אז אתה מרחף, אתה מקפץ במרחב המגרש ואז יש סיכוי הרבה יותר טוב שתצליח לענות אפילו על ה- Serve'ים של סרינה וויליאמס". וואו, זו מטאפורה ממש ממש יפה וחזקה. אני חושבת שהרבה מהסבל בחיים שלנו נובע כתוצאה מזה שאנחנו לא מקבלים את המצב. בעולם המיינדפולנס מתעסקים בזה, בלקבל את המצב. אבל תמיד עולה בחזרה השאלה של 'רגע אם אני אקבל את המצב אז מה? אני פסיבית?' והתשובה היא לא, כי אם אני מקבלת את המצב אז אני יותר פנויה לשינוי שהוא רלוונטי למה שקורה כרגע. אני יכולה לפעול עם המציאות ולא נגדה. ובכל זאת, אנחנו מרגישים את המועקה הזאת. "יש בלוטה בגזע המוח שלנו שנקראת לוקוס קורליוס, שם כל האירוע מתחיל, והיא מפרישה נוירוטרנסמיטור שמתחיל להתרוצץ לנו במוח. אנחנו לא נכנס לכל המסלול המוחי הזה, אבל בגדול הוא זורם דרך כל המוח ואומר לו - תשמע, משהו חדש קורה פה, הגיע הזמן ללמוד חוקיות חדשה שבה אתה לא שולט. באופן אבסורדי נגרמת אצלנו סוג של עוררות שמתפרשת אצלנו בתור חרדה. היא מתפרשת בצורה לא נכונה. העוררות הרגשית הזאת היא בסופו של דבר סימן טוב, סימן שמשהו הולך לקרות. ולכן המטרה שלנו זה להנחות את המוח שלנו, להגיד - אוקיי, אתה מתרגש עכשיו כי משהו טוב הולך לקרות, לא משהו רע. התפקיד שלנו זה להטמיע אינפורמציה חדשה, ללמוד את החוקיות החדשה של המשחק ולהתחיל לפעול לפי מצבי פעולה חדשים. זה הסיפור בגדול. לפרש מחדש את העוררות הזו כמשהו טוב". מדהים. אתה יודע, בעולם הפסיכולוגיה מדברים על מיינדסט לסטרס: האם אנחנו רואים סטרס כמשהו מאיים, מסוכן, מפחיד, שצריך למנוע, להדחיק ולעצור אותו. או שאנחנו רואים סטרס כמשהו שצריך לקבל אותו כחלק מהחיים, אפשר לצמוח ממנו ומכין אותנו לפעולה. אחד המחקרים החזקים בנושא נקרא The Social Stress Test - מחקר הלחץ החברתי; מזמינים אנשים למעבדה לעמוד מול חבר שופטים רציניים ולנאום נאום מאולתר במשך 5 דקות. זאת סיטואציה מלחיצה עבור כל אחד. במקרה הזה, הנושא של הנאום הוא - החולשות שלנו. תוך כדי גם מצלמים אותנו ומאירים עלינו בפרוז'קטור. סיטואציה סופר מלחיצה. מה שהניסוי האכזרי הזה בודק, זה את התגובה הפסיכולוגית שלנו לסיטואציה תחת שני תנאים. לקבוצה אחת מראים לפני הניסוי סרטון קצר שמסביר כמה סטרס הוא רע. הסרטון נפתח בזה שכולם יודעים כמה סטרס זה דבר רע, אבל מסתבר שהוא אפילו יותר גרוע ממה שחשבנו! הוא מחליש את המערכת החיסונית, גורם לנו להיות חולים, פוגע באושר. צריך להימנע בכל דרך אפשרית. זו קבוצה מספר 1. קבוצה מספר 2, מקבלת פתיחה אחרת: כולם יודעים שסטרס זה לא טוב, אבל מסתבר שיש בו גם צדדים טובים שמכינים אותנו לפעולה. סטרס גורם לנו להשתמש בחוזקות שלנו, להתבונן בערכים שלנו מחדש, סדרי עדיפויות חדשים, אנחנו יוצאים מזה חזקים יותר. ולגבי מה שתרגישו בגוף כשתחוו סטרס, למשל דפיקות הלב החזקות, הן פשוט סימן שהמוח שלכם מקבל עכשיו יותר חמצן , והגוף שלכם מתכונן להתמודדות עם סיטואציה קשה. ואז כל הנבדקים עוברים את המבחן הלחץ החברתי, כולם נלחצים, אבל רואים תגובות שונות. הקבוצה הראשונה שלמדה כמה סטרס גרוע, נלחצים כמו שהיינו מדמיינים שהם ילחצו. הם אומרים שזה נורא, מזיעים, לוקחים את זה קשה. בקרב הקבוצה השנייה הם אומרים, זה היה קשה אבל היה לי ביטחון להתמודד עם זה, הרגשתי שמשהו בי מוכן לשאת את האתגר. זו הייתה התגובה הפסיכולוגית. בשלב השני הסתכלו על דאטה הפיזיולוגי. מדדו תוך כדי הניסוי את לחץ הדם, דופק, מוליכות עורית, ועוד מדדים פיזיולוגיים שמעידים על לחץ. וראו דבר מרתק: התגובה הפיזיולוגית של שתי הקבוצות לניסוי הייתה שונה. בשתי קבוצות הלב דפק מאוד חזק, אבל ההבדל המרכזי היה בהיצרות של כלי הדם. בסטרס הלא בריא שאנחנו מכירים כלי הדם מתכווצים. זה מצב לא בריא לאורך זמן, וקשור למחלות לב למשל. אצל הקבוצה שהייתה מכוונת באופן חיובי לסטרס, לא ראו את ההתכווצות הזאת של כלי הדם: כלי הדם נשארו רחבים, עם דופק מהיר. זאת תגובה של התרגשות. זה מעניין לראות שזה לא רק מה שאנחנו חושבים ומרגישים, אלא באמת הגוף מגיב אחרת כשאנחנו מסתכלים על לחץ אחרת: ״הנה, הגוף שלי מתכונן למשהו, אני מותחת את היכולות שלי״, ולא בתור סימן שאני לא יכולה להתמודד עם זה. "מדהים מדהים מדהים. חידשת לי לגבי הניסוי הזה. אני חושב שזה בדיוק הכוח שיש לנו ביכולת לספר לעצמנו נרטיב יותר אדפטיבי. והמדהים בכל הסיפור, זה שפתאום הסטרס הופך להיות הרבה יותר מקדם מטרות. זה בדיוק כוח של הסיפור הזה". אני חושבת שאפשר לנסות לראות את התקופה הזאת ספציפית , ובכלל את הרעיון של אי ודאות, כמין שדה אימונים. אימון לקונספט ממש מרכזי שיש לנו בחיים ואנחנו פוגשים כל הזמן, אמנם קצת יותר בקטן ויותר בפרטי, אבל חוסר ודאות זה משהו שכל הזמן קורה וקיים ואנחנו יכולים ללמוד להתמודד איתו טוב יותר. ללמוד להתייחס אליו אחרת או לפחות להכיר צדדים נוספים שלו, בדיוק כמו שעשו בניסוי הזה. אולי אפילו לפחד ממנו קצת פחות, כי הוא חלק מהחיים, הוא תמיד היה. מוזמנים לשתף בקבוצת הפייסבוק, איך אתם מתמודדים עם חוסר ודאות? ומה למדתם על ההתמודדות שלכם עם חוסר ודאות בתקופה האחרונה? להאזנה לפרק המלא לחצו כאן.