שני סוגים של מקבלי החלטות⌛ מי אתם? #59

החלטתם לפתוח את המייל השבועי כמו בכל שבוע. האם אתם עכשיו:

1. קוראים לכם את המייל בכיף.

2. עסוקים באיך הייתם מבלים את זמנכם בצורה טובה יותר. האם יש תוכן טוב יותר לקרוא אי שם באינטרנט? אולי אתם נזכרים שבעצם רציתם לקרוא את המייל משבוע שעבר עוד פעם?

איך אתם מתנהגים כשאתם צריכים לקבל החלטה?

האם אתם נוהגים לבדוק כל אפשרות קיימת?

או שברגע שמצאתם משהו מספיק טוב, ההחלטה כבר נפלה?

ובאילו מהמצבים האלו אנשים חיים עם עצמם יותר בשלום?

פסיכולוגים חקרו את הצורה בה אנשים מקבלים החלטות והגיעו למסקנה שיש שני סוגים של מקבלי החלטות:

ה-Maximizers. רוצים להבטיח שכל החלטה, היא ההחלטה הטובה ביותר שהם יכולים לקבל. הם מעדיפים לקחת את הזמן ולשקול את כל האפשרויות לפני שיחליטו. לפעמים תיראו אותם באמת בודקים כל אופציה, עורכים אינסוף טבלאות ומנתחים את כל הצירופים האפשריים. גם כשהם ימצאו אפשרות טובה, הם ימשיכו בחיפוש, כי אולי יש אפשרות טובה עוד יותר.

מטעמי נוחות, נקרא להם הממקסמים.

ה-Satisficers לעומתם, הם אנשים שיקבלו החלטה מהירה ברגע שהקריטריונים והסטנדרטים שלהם יענו. תיתכן אי שם אפשרות טובה יותר, אבל זה לא מטריד אותם. ברגע שמצאו משהו שמתאים להם, הם לא צריך להמשיך לחפש.

מטעמי נוחות, נקרא להם המסתפקים.

הממקסמים הם אלו שרוצים את האופציה הכי, אבל הכי טובה ואילו המסתפקים, רוצים את האופציה הטובה, המספיק טובה.

ומהי הנטייה שלכם?

פרופסור שוורץ פיתח שאלון בן 13 שאלות שיעזור לכם להעריך מהי צורת קבלת ההחלטות שלכם, תרגמתי אותו עבורכם.

ענו עליו ממש עכשיו. על 13 האימרות הבאות, תנו לעצמכם ציון מ-1 (ממש לא מסכימ/ה) ועד 7 (ממש מסכימ/ה). ככל שהציון הכולל שלכם יותר גבוה, כך אתם יותר נוטים להיות Maximizers ולמקסם החלטות.

1. לא משנה כמה אני מרוצה מהעבודה שלי, הדבר הנכון הוא תמיד לפקוח עין ולחפש אפשרויות טובות יותר.

2. כשאני באוטו, מקשיב/ה לרדיו, לעיתים קרובות אבדוק אם מתנגן משהו טוב יותר בתחנה אחרת, גם כשאני די מרוצה ממה אני שומע/ת כרגע.

3. כשאני צופה בטלוויזיה, אני נוטה לעבור בין הערוצים ולבדוק את האפשרויות הקיימות, גם אם אני מנסה לצפות בדבר אחד.

4. גישתי למערכות יחסים היא כמו למדידת בגדים: אני מצפה לנסות הרבה לפני שאמצא את ההתאמה המושלמת.

5. פעמים רבות אני מתקשה לקנות מתנה לחבר/ה.

6. להזמין סרט זה ממש קשה. אני תמיד מתקשה למצוא את הטוב ביותר.

7. כשאני קונה בגדים, ממש קשה לי למצוא כאלו שאני ממש אוהב/ת.

8. אני מאוד אוהב/ת רשימות שמנסות לדרג דברים (הסרטים הכי טובים, הזמרים הכי טובים, האמנים הכי טובים…).

9. מאוד קשה לי לכתוב משהו, אפילו אם זה רק מכתב לחבר. פשוט כי קשה למצוא את הניסוח המתאים. אני הרבה פעמים עושה כמה טיוטות, גם לדברים פשוטים.

10. אני לעולם לא אתפשר על האופציה השניה הטובה ביותר.

11. כשאני עומד/ת בפני החלטה, אני מנסה לדמיין מהן כל שאר האפשרויות, גם כאלו שאינן קיימות ברגע הזה.

12. אני הרבה פעמים מפנטז/ת על חיים די שונים מאיך שחיי ניראים כיום.

13. לא משנה מה אני עושה,יש לי את הסטדרטים הגבוהים ביותר מעצמי.

שוורץ מסביר בספרו The Paradox of Choice, כירב האנשים נמצאים איפשהו במרכז הסקאלה. יתכן כי בהחלטה איפה ללמוד תואר שני אדם יהיה Maximizer אך בהחלטה כמו איזו שמלה ללבוש לחתונה, דווקא Satisficer.

החלטות מקיפות אותנו מכל עבר. במה לעבוד, איפה לבלות, עם מי לצאת, מה ללבוש, ולאיזו סדרה להתחייב לחודש הקרוב. הנטייה הטבעית שלנו היא לשאוף לכמה שיותר אפשרויות. האפשרויות נתפסות אצלינו כשפע, כחופש. כשיש לנו יותר אפשרויות יש יותר סיכוי שנמצא את הדבר המדויק שיגרום לנו להיות מאושרים. ומה יכול להיות לא טוב בזה?

איך הסגנון של קבלת ההחלטות שלנו משפיע על איך שאנחנו מרגישים?

שוורץ הראה באחד ממחקריו, כי מתוך 548 מסיימי אוניברסיטה שחיפשו עבודה, הממקסמים שבינהם מצאו עבודות טובות יותר והמשכורת ההתחלתית שלהם הייתה גבוהה יותר. אבל הם גם הרגישו רע יותר בנוגע לעבודות שלהם.

הממקסמים נוטים לאכול את עצמם מבפנים, בעיקר כי הם לא באמת יכולים לבחון כל אפשרות שקיימת ובסופו של דבר הם חייבים לבחור במשהו. הם מקבלים החלטות טובות ובסופו של דבר מרגישים רע לגביהן. המסתפקים, מקבלים גם כן החלטות טובות וגם מרגישים טוב לגביהן.

במחקר רואים כי גםלמסתפקים יש סטנדרטים גבוהים, אך הם נוטים להיות יותר מאושרים ומסופקים, כי ברגע שהקריטריון שלהם נענה, הם מסתפקים. הממקסמים לעומתם נוטים יותר להיות מדוכאים, כי תמיד אולי תהיה אפשרות טובה יותר שהם אולי פספסו.

[קראו כאן למה רב ההחלטות שלנו שאנחנו מקבלים צריכות לקבל פחות משקל]

אנחנו חושבים שאם נעבור על כל האפשרויות, נרגיש טוב יותר כי נמצא את ההתאמה המושלמת. הבעיה היא שעם יותר אפשרויות, גם הציפייה שלנו עולה. וגם אחרי שבחרנו, שאר האפשרויות ממשיכות לכרסם בנו מבפנים. אנחנו לא מקבלים את האופציה המושלמת (כי המושלם לצערינו לא קיים) ואז עולה החרטה, שהיא בעצם האויב של האושר שלנו.

[קראו עוד על הטעויות שהמוח שלנו עושים כשהוא חוזה איך נרגיש]

שוורץ מוסיף כי אין קשר בין סגנון קבלת ההחלטות לאיכות ההחלטות. כלומר להיות ממקסם לא גורם לכם להגיע להחלטה טובה יותר, אלא רק מוסיף נטל. אגב, גם אין הבדל בין גברים לנשים בנטייה להיות ממקסמים או מסתפקים.

אחר הדברים שאנחנו לומדים בחיים, זה ש״טוב מספיק״ זה באמת ״טוב מספיק״. ללמוד על כל האפשרויות הקיימות יגביר את הידע שיש לכם על העולם אבל לא בהכרח יגביר את רמת הסיפוק שלכם. כשאנחנו מצליחים להסתפק בכמה אפשרויות, יותר קל לנו לחיות בשלום עם ההחלטות שלנו.

בברכת ״פחות זה יותר״,

יהודית.