מה כל כך מצחיק אותך? | המדע מאחורי ההומור #84


מה הולך להצחיק אתכם? קשה לכם לומר נכון? מה המדע יודע על מה שמצחיק אותנו ומה לא?

כדי שנבין את זה יותר טוב, קבלו בדיחה ממש לא מצחיקה שנתקלתי בה. כמה תינוקות צריך כדי לצבוע קיר באדום? רק אחד. פשוט צריך לזרוק אותו ממש חזק. לדעתי - מוגזמת. וולגרית. אכזרית. לא צחקתי.

האם יש מדע מאחורי מה הופך בדיחות למצחיקות?

רמז: שוק והפתעה הם חלק חשוב, אבל הם לא הכל. חשוב יותר מהמידה שבה נשארנו עם פיות פעורים, הוא ה״רגע של התגלית״. הומור בד״כ עובד בצורה שבה הוא קודם לוקח אותנו לכיוון מחשבה אחד, ואז פתאום מסית את התפיסה שלנו לכיוון שלא ציפינו לו.

בספרו של חוקר המוח סקוט ווימס, ״הא! המדע מאחורי מתי אנחנו צוחקים ולמה״, מתואר מה קורה לנו בתוך המוח כאשר אנחנו מצחקקים, צוחקים או נקרעים מצחוק באובדן שליטה מוחלט. אנחנו נוטים לחשוב שהומור מורכב מבדיחות או תזמון מצחיק, אבל הספר מציע שאנחנו צוחקים כאשר קיים קונפליקט פנימי שמתרחש בתוך הראש שלנו.הומור הוא חלק מהתופעה שדרכה אנחנו מנסים להבין עולם מורכב ולא צפוי. העונג שמגיע עם ״האסימון שנפל״ ברגע שהבנו את שורת המחץ קשור לאותו העונג שאנחנו חווים כשאנחנו פותרים חידה קשה.

בספר מתואר ניסוי שבו חוקר בשם ריצארד וייזמן, יצא למסע על מנת לחפש את הבדיחה הכי מצחיקה בעולם. הוא ביקש מיותר ממיליון איש לדרג את הבדיחות האהובות עליהם. הבדיחות שדורגו כמצחיקות ביותר במחקר היו אלו שכללו שוק או הפתעה, אבל לא ברמה שהיו לתמצית ומרכז הבדיחה. יותר חשוב היה המרכיב שבו הציפיות המוטעות התהפכו.

יותר מלחשוף את ה-בדיחה ה-אחת, הניסוי הזה חשף בעיקר את הטעמים השונים שיש לנו כשזה נוגע להומור. למשל, בדיחות גסות מאוד כמו הבדיחה על התינוק קודם לכן, נחשבו למצחיקות בעיני חלק מהמשתתפים, רבים אחרים שנאו אותן. נראה כי אפקט ה״שוק״, או הרגע הזה של התגלית - הרגע שבו החשיבה שלנו מתהפכת, עושה בשבילינו רק חלק מהעבודה. בדיחות בדרך כלל לוקחות אותנו אל עבר ״יעד״ כלשהו, כשהפתעה כלשהי גורמת לנו למהפך מחשבתי. החשיבה של כל אחד מאיתנו מעט שונה ולכן גם מה שמפתיע אותנו שונה.

חישבו רגע על בדיחה שאתם אוהבים, או רגע מצחיק שקרה לכם, האם הקריטריונים האלו נכונים לגביו?אז למה בכל זאת הבדיחה עם התינוק לא מצחיקה? כי אותו הגורם המפתיע, גם השאיר אותנו עם תמונה מאוד לא נעימה כשהבדיחה נגמרה.

כשאנחנו מבינים שהומור כולל תהליך פסיכולוגי של תגלית, אנחנו מבינים גם למה הרבה פעמים אנשים צוחקים באירוע טרגי. בודאי קרה לכם פעם ששמעתם בשורה קשה והתגובה הראשונית שלכם הייתה צחוק. זה קורה כי המוח שלנו נמצא ״בקונפליקט״ לגבי איך להגיב לסיטואציה. כשאנחנו יודעים את זה, זה קצת פחות מביך לצחוק ברגעים לא מתאימים.

התשובה ל-״מה זו בדיחה?״ באמת מסובכת כי התשובה נמצאת בתוך הראש שלנו - מה שגורם לכל אחד מאיתנו לקונפליקט פנימי או בלבול - סביר להניח שיצחיק אותנו. כולנו צוחקים מדברים שונים כי יש לנו סף שונה לגבי מה גורם לנו לבלבול. יש לנו גם סף שונה לגבי מה הופך להיות יותר מידי מפתיע שהוא כבר פוגעני.

אגב, הטעם שלנו בבדיחות גם משתנה על פי תרבות. נמצא למשל, שהומור בריטי הוא יותר יבש ואבסורדי ואילו הומור אמריקאי הוא יותר אגרסיבי. אילו סוגים של בדיחות או סיטואציות נוטות להצחיק אתכם? מה בעצם יוצר אצלכם קונפליקט בתור הראש? איך זה משקף את תפיסות העולם והתרבות שלכם? לפני שנמשיך, הנה קטע מאוד מצחיק (בעיני), של אלן דג׳נרס. הקטע צוחק על ההתנהגות שלנו בקולנוע.

גם Peter McGraw, פרופסור לשיווק ופסיכולוגיה מאוניברסיטת קולורדו חושב שיש לו את התשובה למה בדיוק הופך דברים למצחיקים. הוא מתחיל מהשאלה הבאה: מי לא אוהב שמדגדגים אותו? הרבה אנשים לא עפים על זה. ובכל זאת - אנחנו צוחקים. אתם מגיבים תגובת עונג אפילו תוך כדי ההתנגדות שלכם ותוך כדי שאתם אומרים שאתם לא אוהבים את זה. אז נוגעים בכם בדרך מסוימת ובמקום מסוים וזה מעלה אצלכם תגובה לא רצונית של צחוק. אבל מתי דגדוג מפסיק להיות מצחיק? כשאנחנו מדגדגים את עצמינו או כשזר במעיל גשם מגיע ומדגדג אותנו או אם מישהו מאחורינו בתור לקופה מדגדג אותנו. זה בכלל לא מצחיק.

איך זה יכול להיות שאותו הדבר בדיוק פעם מצחיק ופעם לא?

מק׳גראו פיתח תיאוריה מאחדת למה הופך דברים למצחיקים - Benign Violation Theory או בתרגום חופשי - ״תיאוריית ההפרה הלא מזיקה״. לדבריו, ניתן להסביר איתה כל דבר מצחיק ולא מצחיק כאחד. נסו את זה.

לפי התיאוריה, צחוק והנאה הן תוצאה של הפרה (האלמנט הלא צפוי) שנראה לנו כבלתי מזיק. כלומר, משהו שאנחנו לא מצפים לו קורה - הפרה של כבוד לאנשים, הפרה של נורמות שפה (למשל מבטא משונה או הגייה לא נכונה), הפרה של נורמה חברתית ואפילו נורמות מוסריות, כאשר בו זמנית ההפרה אינה מאיימת על תפיסת העולם שלנו. כלומר ישנה הפרה או הפתעה אך היא אינה קיצונית מידי כדי לפגוע בנו. העוצמה של התיאוריה נמצאת גם בהסבר שלה את מה שלא מצחיק: סיטואציה יכולה להיות לא מצחיקה כי היא מפרה סיטואציה בצורה גסה מידי או שהיא מתארת סיטואציה ״עדינה״ שהיא לא הפרה של שום דבר. למשל הדגדוג מפסיק להיות מצחיק כשמפסיקים לדגדג אותנו, ואז בעצם אין שום נזק, או כשהוא הופך לאגרסיבי מידי ואז ישנה הפרה חזקה מידי של המציאות. גם בדיחות מפסיקות להיות מצחיקות כשהן ״צייתניות מידי״ או מסוכנות מידי.

איך התיאוריה הזו מסתדרת עם הפעילות המוחית כשאנחנו צוחקים?

מדענים ניתחו את הפעילות המוחית של משתתפים שצפו בסדרות ״סיינפלד״ ו״הסימפסונס״. המדענים זיהו תגובה מוחית בעלת שני שלבים - זיהוי והערכה. זיהוי הבדיחה קרה בחלק השמאלי התחתון הקדמי ובחלק האחורי הצדדי (טמפורלי) של המוח. החלק השאמלי של המוח עוזר לנו לסרוק מידע חדש (או לא צפוי) ולקשר אותו למידע שכבר קיים אצלנו בזיכרון. אם נחזור רגע למודל של ״ההפרה העדינה״, הפעילות המוחית הזו עוזרת לנו ״לפתור את הקונפליקט״ שקורה באופן מפתיע והדברים הלא צפויים שקורים בעקבותיו - כלומר - הבדיחה. ברגע שהמוח שלנו מעבד את תוכן הבדיחה, ההערכה שלה קורית בחלקים יותר פנימיים של המוח כמו הקורטקס האינסולרי והאמיגדלה, שעוזרים בעיקר בתיווך הרגשות שלנו.

סוגים שונים של בדיחות מקבלים אזורי עיבוד מעט שונים בתוך החלקים הללו של המוח, בהתאם לסוג ההבנה שנדרשת מאיתנו. אבל אחרי ש״התאמצנו״ לעשות את העיבוד, המוח שלנו מציע לנו תגמול של הנאה משורת המחץ. המוח שלנו שולח לנו מנת דופמין - החומר שאחראי על העונג במוח שלנו, דרך האמיגדלה.

למיטב הבנתי, המחקר לא יכול להציע נוסחא ברורה שעונה על מאה אחוז מהמקרים של מה מצחיק אותנו. רב הדברים שמצחיקים אותנו, הם בכלל לא בדיחות, אלא דברים שפשוט קורים ביומיום שלנו - אנחנו והאנשים שסביבנו. מסתבר שרק 11% מהפעמים שאנחנו צוחקים זה קורה בגלל בדיחות. ובכל זאת, לדעתי תיאוריית ״ההפרכה העדינה״ יכולה להסביר הרבה מאוד מהמקרים.

ולסיכום, בדיחה (קצת יותר מוצלחת):

כלב אחד החליט לטייל בעולם ונסע לספארי באפריקה. באחד מימי הטיול הוא הלך לאיבוד, ובדרך הוא ראה נמר שרץ לכיוונו כדי לטרוף אותו. הוא חשב מה לעשות, ראה על האדמה עצמות, התיישב לידן עם הגב לנמר, תפס עצם בפה, ושהנמר התקרב אמר בקול:"זה היה נמר ממש טעים, מענין אם יש עוד כאלה נמרים טעימים באזור..." כששמע הנמר את הכלב, הוא עצר, הביט בו באימה וחשב לעצמו: "זה היה קרוב. הכלב הזה כמעט אכל אותי", אחר הסתובב והלך משם בזחילה. הקוף שישב על העץ מעל וראה הכל, החליט שזו הזדמנות טובה בשבילו לתפוס יחסים טובים עם הנמר. הוא רדף אחרי הנמר וסיפר לו שהכלב עשה ממנו צחוק. הנמר התעצבן ואמר לקוף: "שב על הגב שלי ובוא תראה איך אני עושה מהכלב הזה קציצות!!!" הכלב, שעוד לא הספיק להירגע, שוב ראה מרחוק את הנמר רץ לכיוונו עם הקוף על גבו. במקום לברוח, הכלב החליט שוב להתישב עם הגב כלפי תוקפיו. שניה לפני שהנמר הגיע אליו, אמר הכלב בקול: "איפה הקוף המעצבן הזה?! כבר לפני חצי שעה ביקשתי ממנו שיביא עוד נמר..."

צרו קשר

רוצים להתייעץ, להתעניין או להזמין אירוע?

אל תהססו, אני נהנית לעזור.

hi@judithkatz.me | לתיאום שיחה לחצו כאן

  • Black Facebook Icon
  • Facebook - Black Circle
  • Instagram
  • Black LinkedIn Icon
  • Black YouTube Icon