כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
מהי החרטה ומדוע היא תופעה יותר חמורה מאכזבה, מכישלון ותסכול? לקרוא את הכתבה היום אולי יחסוך את החרטה של מחר.
חרטה. זה הכאב שאתם מרגישים כשאתם חושבים שיכול היה להיות יותר טוב היום, אם רק הייתם פועלים אחרת אתמול. אנחנו מתחרטים בגלל מה שבחרנו לעשות, אך גם בגלל מה שלא עשינו.
החרטה היא תופעה פסיכולוגית הרסנית ושנואה עלינו במיוחד. היא כואבת יותר מאכזבה, יותר מכישלון ויותר מתסכול. למה? כי משהו יכול היה להיות הרבה יותר טוב אם אנחנו היינו מתנהגים אחרת. יש בה מין המרכיב האכזרי של האשמה עצמית - אולי היינו צריכים לפעול אחרת, לפנות אחרת, או לחשוב אחרת. אולי. אנחנו אוכלים את עצמינו ומרגישים אשמים. אף אחד לא אוהב להרגיש אשם, בטח שלא כלפי עצמו.
כדי להימנע מכל זה, אנחנו מוכנים לשלם מחיר יקר בהתנהגות שלנו בהווה ולמזער את הסיכוי הקטנטן שנקום מחר בבוקר, או אולי עוד חמישים שנה ונראה את החרטה מביטה לנו בעיניים מתוך המראה (״אני לא מאמינה, שכחתי לחיות את החיים שבאמת רציתי״).
אנחנו חיים בסרט ״דלתות מסתובבות״ על בסיס יומיומי. בחירה אחת הרבה פעמים שוללת את האפשרות השניה, והמחשבה האם אולי נתחרט על הדלת שנבחר להיכנס בה מכתיבה לא פעם את הצעדים שלנו.
אם נבחר להתחתן איתו ברגע שיציע כבר לא נוכל לבדוק אפשרויות אחרות עם בן זוג אחר.
אם לא נקנה את הדירה ברוטשילד ממש עכשיו, היא תמכר ברגע לאדם אחר, בכל זאת - תל אביב.
ברגע שנחליט להביא את הילד הראשון כבר לא תהיה דרך חזרה אל חיים עם הרבה פחות מחויבויות.
והחרטה ממשיכה לנדנד לנו כמו מפלצת שיושבת לנו על הכתף. אולי בחרנו במקצוע הלא נכון? באדם הלא נכון? אולי היינו צריכים לגור בחו״ל?
אני מתחרט משמע אני כואב
רק המחשבה על החרטה, כל כך מכאיבה לנו! בשביל למזער אותה אנחנו מניחים הנחות. פרופסור לפסיכולוגיה דניאל גילברט מסכם במחקרו מוסכמות שיש לנו לגבי מה יגרום לנו להתחרט יותר:
אנחנו מצפים למשל שידיעה על אפשרויות בחירה נוספות תעלה בנו יותר חרטה מאשר אי ידיעה. למשל, אם נדע שהיו הערב עוד חמש הופעות שונות במרחק הליכה מההופעה הגרועה שהיינו בה, נתחרט יותר מאשר אם נדע שזו הייתה האופציה היחידה.
אנחנו מאמינים שלפעול על פי עצה גרועה שקיבלנו תעורר בנו יותר חרטה מאשר לא לפעול על פי עצה מצוינת שקיבלנו. למשל, אם הקשבנו לחבר שיעץ לנו לקחת הלוואה של מיליון שקל לעסק שכשל עוד מרגע היווצרות הרעיון שלו, נתחרט יותר מאשר אם לא נפעל על פי עצתו של חבר אחר שניסה למנוע מאיתנו לקחת הלוואה מראש ולהסתכן.
אנחנו חושבים שהחלטה גרועה ולא שגרתית שנעשה תעורר בנו חרטה גדולה יותר מהחלטה גרועה ונפוצה שכולם עושים. למשל, נתחרט יותר על כך שוויתרנו על משרת חלומותינו כי לא הייתה מכונת קפה במשרד מאשר על ההחלטה לעבוד במקום שאנחנו לא אוהבים רק כי יש שם מכונת קפה במשרד (ועוד תנאים טובים).
אנחנו מרגישים שלפספס משהו בפער קטנטן יעורר בנו תחושת חרטה גדולה יותר מהחמצה בפער גדול. למשל, כשנפספס את הזכייה במקום הראשון בתחרות בשניה אחת בלבד, נדמיין בקלות איך שינוי קטנטן בהתנהגות שלנו היה יכול לשנות את התוצאה. הדימיון הזה גורר הרבה יותר האשמה עצמית וחרטה.
אלו הנחות שנשמעות לנו הגיוניות. אבל מסתבר שהאינטואיציות שלנו לא תמיד מובילות אותנו למקום הנכון, זה היתרון של מחקר מדעי בתחום הפסיכולוגיה שלנו. גילברט מראה בעבודתו שאנחנו שוכחים מרכיב חשוב מאוד בשאלה ״האם נתחרט מחר על מה שעשינו היום?״ - מערכת החיסון הפסיכולוגית שלנו. המערכת הזו משפיעה על כמה מהר נצליח להסביר או ״לתרץ״ לעצמינו את התוצאות השליליות ברגע שיקרו. ההסברים שנצליח ליצור ישפיעו הרבה יותר ממה שאנחנו מצפים על הנסיבות שבהן נאשים את עצמינו או לא.
בגלל שההאשמה העצמית היא חלק חשוב מהחרטה, זה מאוד הגיוני שאנשים מצפים שהחרטה תעלה כשהם יהיו אחראים בעצמם לתוצאות השליליות.
גילברט נותן בספרו ״Stumbling on Happiness״, את התסריט הבא: ״יש לכם מניות בחברה A. במהלך השנה האחרונה שקלתם למכור אותן ולקנות במקומן מניות של חברה B, אך החלטתם להימנע מכך. עכשיו התברר לכם שהיו לכם היום 1200 דולר יותר אם הייתם עוברים למניות של חברה B. היו לכם גם מניות בחברה C. בשנה האחרונה מכרתם אותן וקניתם מניות של חברה D. עכשיו התברר לכם שהיו לכם כיום 1200 דולר יותר אם הייתם דבקים במניות של חברה C. ״
החרטות הגדולות שלנו
אם אתם כמו רב האנשים, אתם מצפים שהחלפת מניות טיפשית (הטעות השניה) תגרום לכם חרטה גדולה יותר מאי החלפת מניות טיפשית (הטעות הראשונה). כך הראו מחקריהם של כהנמן וטברסקי, שבהם 9 מתוך כל 10 נבדקים ציפו שהחלפת מניות שגויה תגרום להם להתחרט יותר מאי החלפת מניות שגויה.
רב האנשים מצפים להתחרט יותר על מה שעשו בטיפשות מאשר על מה שנמנעו בטיפשותם לעשות.
אך גם הרב, אפילו אם הוא הרב המוחלט לא תמיד צודק, ולפעמים הוא אפילו טועה. המחקר מראה שבטווח הארוך, אנחנו מתחרטים הרבה יותר על מה שלא עשינו מאשר על מה שכן עשינו.
הימנעות מטופשת עולה לנו יותר רגשות אשם מאשר פעולה מטופשת. אנחנו מתחרטים יותר על זה שלא ניצלנו את ההזדמנות, על כך שלא הלכנו ללמוד ועל כך שלא השקענו מספיק בזוגיות שלנו.
למה הימנעות מפעולה גורמת לנו להתחרט יותר מאשר פעולה לא נכונה? בגלל שיותר קשה לנו, או ל״מערכת החיסון הפסיכולוגית שלנו״, להסביר וליצור אמונה חיובית לגבי אי פעולה מאשר לגבי פעולה. המחקר מראה שאנחנו מתחרטים יותר על מה שלא עשינו מאשר על מה שכן.
כשאנחנו מחליטים לנסוע לחופש שנגמר בזה ששודדים אותנו ברחוב ומשאירים אותנו עם תחתונים באמצע הכביש, אנחנו יכולים לעודד את עצמינו בכל מה שלמדנו מהאירוע (נסיעה עם פרארי ברחובות פשע בדרום אפריקה זה רעיון לא חכם). אך כאשר אנחנו נמנעים מהחופש הקוסם ואנחנו שומעים את חברינו המתלהבים מספרים שוב ושוב על החוויות הנדירות שחוו, אין לנו במה להתנחם ואין לנו ממה ללמוד - כי לא הייתה לנו שום חוויה ללמוד ממנה. [קראו עוד על קבלת החלטות טובה יותר לפסיכולוגיה שלנו]
מדובר בטעות חיזוי קלאסית שאנחנו עושים לגבי איך נרגיש בעתיד. כשזה נוגע לרצון שלנו להתחרט פחות (ובצדק) כדאי לנו להיות מודעים לכך שלמערכת החיסון שלנו יותר קל לגבות עודף של אומץ, לקיחת סיכונים ועשייה מאשר פחדנות והימנעות. אולי ההבנה הזו יכולה לשנות את המשקל שאנחנו נותנים לחרטה בהחלטות שלנו לעתיד.
״בסיום חיינו אנחנו מתחרטים בעיקר על מה שלא עשינו״
כנקודה להשראה, השקיעו רגע בשיר ״רגעים״:
״לו יכולתי לחיות את החיים שלי מחדש
הייתי עושה בפעם הבאה יותר טעויות
לא הייתי מנסה להיות כל כך מושלם
הייתי חי בפחות שליטה
הייתי יותר טיפש ממה שהייתי
בעצם הייתי לוקח מעט מאוד דברים ברצינות
הייתי לוקח יותר סיכונים
הייתי נוסע יותר
הייתי מתבונן ביותר שקיעות
הייתי מטפס על יותר הרים
הייתי שוחה ביותר נחלים
הייתי נוסע למקומות שאף פעם לא הייתי
הייתי אוכל יותר גלידות ופחות מרק.״
(השיר מיוחס בטעות לכותב הארגנטינאי לואיס חורחה בורחס, אך דון הרולד היה הראשון לפרסמו על פי ויקופדיה)
כנראה שתמיד תהיה לנו מחשבה על מה היה קורה אילו, אך נראה כי בחיים, יותר חשוב שלא נתחרט על מה שלא עשינו. כי אילו המקומות שבהם באמת נרגיש ההבדל.
כתבו לי למייל או לפייסבוק אם הכתבה עשתה לכם סדר, יש לכם שאלות או סתם משהו שבא לכם לשתף אותי, זה מאוד ישמח אותי.
שלכם,
יהודית.