הן מתרחשות בכל מקום - מהמשרד לגן הילדים ועד לחדר השינה - שיחות קשות, מביכות, מרתיחות. אנחנו מעדיפים פשוט להימנע מהן. איך מזהים שיחה קשה, מתמודדים איתה ומורידים את האבן מהלב - הכירו את ״שיטת הארוורד לשיחות קשות״.
נתחיל בסיפורם של שלושה חוקרים מאוניברסיטת הרווארד (שילה הין, ברוס פטון ודאגלס סטון) שלא היה בעינהם הבדל בין שיחות פיטורים לשיחות ״יחסינו לאן״. הם בחנו במחקרם מאות שיחות לא נעימות מכל הסוגים, ובספרם ״שיחות קשות״ הם מציגים את ה״דנ״א״ של שיחות שאנו מעדיפים להימנע מהן, לדחות או לשכוח אותן. כי בסופו של דבר הן לרוב מחמירות את המצב והופכות לסכסוך. המסקנה שלהם: כל שיחה קשה בין שני אנשים באשר הם היא בעלת שלושה ״ממדים״, שלוש שיחות במקביל. מה שעוד יותר מקשה עלינו - אנחנו לרוב לא מודעים להם.
נסו לזהות את הממדים הבאים בשיחה קשה שערכתם לאחרונה
1. שיחת ה״מה קרה״ - הסיפור והעובדות
כל צד מתמקד במה ״באמת״ קרה - דברים כמו: מי אמר מה? מה קדם למה? זו הייתה הבטחה או אמרה… המטרה של כל צד: אני צודק ואתה טועה. אני תמים ואתה אשם. הכוונות שלי טהורות, שלך - לא. מי שמשכנע הוא המנצח.
2. שיחת הרגשות - מה אנחנו בעצם מרגישים
כן, שיחה קשה תמיד מערבת רגשות. הבעיה היא שלרוב הם לא מקבלים יחס רשמי, בטענה שהם "לא רלוונטיים״ לשיחה (שנשארת לרוב ממוקדת במה שקרה). למרות זאת, ברוב המקרים הרגשות מוצאים את דרכם לשיחה בדרך כזו או אחרת - בטון הדיבור, בהבעות הפנים ובשפת הגוף שלנו. חוסר הביטוי שלהם חוסם את היכולת שלנו להקשיב לצד השני.
3. שיחת הזהות - דיון פנימי על הערך העצמי שלנו
זהו המימד העדין ביותר. שיחה קשה מעלה בפנינו שאלות מהותיות כמו ״מי אני באמת?״, ״איזה סוג אדם אני?״, "מה זה אומר עליי שאני…". לרוב נסיק מסקנות קיצוניות - ״אני אדם רשע, אי אפשר לסמוך עליי, אני הורסת את כל מה שאני בונה״. זה כמובן לא נעים.
שיחות קשות, כל אחד חושב שהמציאות שלו היא הנכונה.
הבנה של הממדים המתרחשים במפגש הטעון מאפשרת לנו להפוך את העימות ללמידה שממנה אפשר להתקדם ואף לשפר מערכות יחסים. אז איך מומלץ להתנהג?
בשיחת מה קרה עלינו לקבל את זה שהמצב יותר מורכב ממה שכל אחד מאיתנו מבין, שיש כאן מערכת של תרומות. ברשות כל אחד מאיתנו פיסת מידע אחרת, תפישה שונה של המציאות ונשיאת נטל כלשהו ב״אשמה״ למה שקרה. כדאי לנו לעבור מגישה של ״או/או״ לגישה של ״גם וגם״. נזכור שאנחנו יודעים למה אנחנו התכוונו, אבל לא למה האחר התכוון ומה עבר לו בראש. כדאי לנו לחלוק את הכוונות שהיו לנו ולעודד את השני גם כן לעשות זאת, מתוך סקרנות ל״גרסה״ שלו של הסיפור. (ראו גם #3 - על פרשנות וקושי: איך שאנחנו רואים את המצב משנה הכל).
בשיחת הרגשות אנו מתבקשים לתת תשומת לב לרגשות שלנו עוד לפני שאנחנו מנסים ״לפתור את הבעיה״. חשוב להבין שהרגשות שלנו (הכעס, העלבון, החרדה) אינם ״תוצר לוואי״ של שיחה, אלא לבה של הסיטואציה ושל התקשורת הקשה. ההצעה היא לברר מהם הרגשות שלנו ולחלוק אותם עם הפרטנר ללא הנחות יסוד או שיפוטיות לגבי הרגשות שלו. (ראו #5 - על הרשות להיות אנושיים: החשיבות של הלגיטימציה להרגיש רגשות, מכל הסוגים).
בשיחת הזהות כדאי קודם כל להיות מודעים לסוגיות הזהות שלנו (למשל, מה קורה לנו שוב ושוב בשיחות על מחויבות במערכת יחסים? מדוע אנו נעים באי נוחות כשמזכירים את ההתמדה בעבודה?). חשוב לכוון את השיחה בצורה שלא תאיים על הערך העצמי של הפרטנר. כל אחד מאיתנו הוא מורכב. יש לנו סוגיות פתורות ולא פתורות, וחשוב להבין זאת גם לגבי אחרים ולתת לכך מקום. הספר גם מציע התייחסות לעצמנו כ״רבי זהויות״: אנחנו ״גם וגם״ ולא תמיד אותו הדבר, לכולנו תכונות רבות, ומצבים שונים מוציאים מאיתנו דברים שונים.
לסיכום, טיפים מועילים לשיחה הקשה הבאה שלכם, כדאי להתחיל להתאמן על לשנות את הגישה:
1. מוודאות לסקרנות - במקום לחשוב שאנחנו יודעים את האמת ובטוחים במה שקורה, נהיה סקרנים לשמוע את הצד השני.
2. מוויכוח לבחינה - במקום לראות את המצב כוויכוח, נסתכל עליו כ״בחינה משותפת של המצב״.
3. מפשטות למורכבות - מההסבר הפשוט שיש לנו אודות הסיפור או על כוונותיו של האחר, עלינו להבין שהמצב הוא הרבה יותר מורכב ושיש בדרך כלל יותר מאמת אחת.
4. מ"או-או" ל"גם וגם" - במקום לחשוב שזה או שאני צודקת או שהוא צודק, נבין שלשנינו יש חלק, ונתמקד בהבנה של מערכת התרומות שלנו.
אז כדאי לכם להתחיל להתאמן, מדובר באתגר לא פשוט, ובזמן אמת אנחנו נוטים לחזור לדפוסים שלנו. אפשר ורצוי להתאמן על מצבים היפוטטיים עם אדם ניטרלי, למשל עם השכן.
אם היה לכם מעניין, כדאי לכם לקרוא:
אם אתם עדיין מפחדים להיכנס לשיחה קשה: #11 - על הפחד לריב בזוגיות.
אם עוד יושב עליכם עול הטינה אחרי שיחה קשה: #17 - על סליחה.
אם אתם חושבים שלקרוא את המייל לא מספיק יעזור לכם: #19 - נפל האסימון אבל לא השתנתם.