כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
משפט ידוע אומר "אדם הוא סך חוויותיו", אם מנתחים את הפתגם הציורי אפשר לומר להוגה שלו: 'נהדר, אבל לא לגמרי מדויק'. אנחנו מרגישים שהחרם לו היינו עדים בכיתה ג' פיתח בנו חוש צדק, שההצלחה שלנו בעסק חשפה בנו כישרונות נסתרים, והעובדה שהצלחנו להתגבר על שברון לב מעידה על חוסן נפשי. את סיפור חיינו אנחנו למעשה בונים מתוך החוויות שצברנו אך הן עוברות שינויים מסוימים כדי להפוך לסיפור קוהרנטי ואחיד; אנחנו מעבדים, עורכים, מוסיפים וגורעים מהן. זו היא העריכה, או הפרספקטיבה, שאנחנו מעניקים לאירועים שחווינו, זו המעצבת את מי שאנחנו היום. "אם ננצח במשחק, נזכה בטנק" אומרת דמותו של רוברטו בניני לבנו בסרט 'החיים יפים', ומוכיח בכך שגם האירועים הקשים ביותר יכולים להחוות בצורה שונה בהתאם למשמעות שאנחנו מעניקים להם.
בין שמדובר בחוויות קשות כמו אובדן; פיטורין או פציעה ובין שמדובר באחד מרגעי השיא של חיינו כמו חתונה, קידום או השגת מטרה נכספת, הצורה שבה נבחר להגיב ולעבד את החוויות תגרום לתוצאות אמיתיות (פיזיות או נפשיות) בחיינו. אנשים מחפשים כל הזמן דרכים לארגן את המידע ואת הזיכרונות שהם הספיקו לצבור. העולם יכול להיות כאוטי מאוד, וארגון שכזה הכרחי כדי להניח קווים ברורים למי ומה אנחנו, מה אנחנו אוהבים, במה אנחנו גרועים ומדוע אנחנו מתנהגים כפי שאנחנו מתנהגים.
אבל מהי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם החוויות שלנו, כדי שאלה יאורגנו למבנה שיעזור בצמיחה האישית וברווחה הפסיכולוגית שלנו? האם כל שיטות עיבוד המידע טובות באותה המידה? זה בדיוק מה שמחקר שנעשה באוניברסיטת קליפורניה רצה לבחון. מסתבר שמה שהופך אותנו למאושרים כשאנחנו מתבוננים באירועים חיוביים, הוא בדיוק מה שהופך אותנו לאומללים כשאנחנו מתבוננים בחוויות שליליות.
לכבס את הכביסה המלוכלכת בפנים
כשאנו מתמודדים עם תקופה קשה מאוד, אנחנו פונים לרוב לאסטרטגיות שונות. חלק מאיתנו יעדיפו לדבר עם הקרובים אלינו, אחרים ירחיקו עד קצה העיר (או העולם) ויתבודדו, ויש את אלה שיסובבו את הראש ויעמידו פנים שכל זה מעולם לא קרה.
קחו למשל התמודדות עם טראומה, לא עלינו: ממחקרים עולה שלספר את האירוע הטראומטי, לפסיכולוג, חבר, מכשיר הקלטה או לדף לבן מעלה את הרווחה הפיזית והנפשית שלנו. לעומת זאת, חשיבה על אירועים שליליים מובילה בצורה גורפת, על פי המחקר, לתוצאות הרבה פחות טובות, ואף מסוכנות. הסכנה בחשיבה על אירועים שליליים היא שמהר מאוד עשויה להיות התדרדרות למחשבות חזרתיות, טורדניות, שליליות, או בשפה הפסיכולוגית- ״רומינציה״. המוח שלנו למעשה 'מכבס' את אותה הכביסה המלוכלכת שוב ושוב במכונה שאינה מסוגלת לנקז ממנה את המים העכורים, וכך אנחנו נותרים עם הצפה רגשית ופעולה אינסופית של מחשבות שליליות שאינן הופכות חיוביות יותר עם הזמן.
כשאנחנו כותבים או מדברים על מה שקרה אנחנו מארגנים, משלבים ומנתחים את הבעיות שלנו, אנחנו ממוקדים בפתרון או לפחות בהבנה וקבלה של המצב. שימוש בשפה כחלק מתהליך הניתוח, בין אם בכתיבה ובין אם בדיבור, עוזר לנו להבין את האתגרים שעמדו או עומדים לפנינו על ידי קישורים שאנחנו מבינים בין סיבות לתוצאות. המבנה של השפה 'מכריח' אותנו לארגן ולנתח את מה שקרה, ליצור סיפור, ליצוק משמעות, ולבנות תחושה שחיינו מובנים לנו. על ידי הוצאת המחשבות החוצה מן הקופסה השחורה של הרומינציה וההלקאה העצמית, אנחנו יכולים להחזיר לעצמינו את תחושת השליטה באירועיי חיינו כיוון שכעת הם בעלי היגיון ומשמעות.
מה קורה כשאנחנו מנסים לעשות את התהליך הזה בין שתי האוזניים שלנו? במקרה הזה, אנחנו לרב משיגים את התוצאה ההפוכה. המחשבה שלנו אינה מאורגנת ואפילו די כאוטית. היא לא כוללת רק מילים, אלא גם תמונות, רגשות וזיכרונות שמתערבים לתוך בליל אחד גדול. הטראומה מתרוצצת לנו בראש ואנחנו כמו חווים את הקושי שוב ושוב. כך התברר שנבדקים שניתחו חוויות שליליות בכתיבה או בדיבור הרגישו טוב יותר, פיזית ונפשית, לעומת אלו שהתבקשו לעבד את האירועים בראשם מבלי להוציאם בכתב או בעל-פה.
הזדמנות שנייה לאושר
הייתי פעם בחתונה של חברה טובה, נשארתי עם קבוצת הרוקדים האחרונה שרקדה לצליליו של שיר אייטיז מוכר, ורגע לפני שכבו האורות אמרה לי חברתי "תשמעי, זה היה נפלא כל כך, אבל ייקחו לי ימים לעבד את זה". כן, גם חוויות חיוביות דורשות עיבוד משלהן. חוסר עיבוד של חוויות חיוביות יגרום לנו במקרה הרע לשכוח מהן, והטוב שמילא את חיינו יעזוב ללא עכבות, כשהוא מותיר את המגרש לדברים הקטנים והמעצבנים שמביא איתו היומיום. במקרה הגרוע פחות אנו נבטל את הערך שהחוויות החיוביות יכולות להכניס לחיינו, פשוט כי לא הקדשנו להם מספיק תשומת לב.
המלכה אליזבת השנייה אמרה: "זיכרונות טובים הם ההזדמנות השנייה שלנו לאושר" והיא לגמרי צודקת. כך למשל בכל פעם שאנחנו מתאספים לארוחה משפחתית בהרכב מלא עולים וצצים סיפורי ילדות מעוררי נוסטלגיה שלי ושל אחיי, בהם אנו זוכים להתענג שוב על תקופה שהייתה וחלפה. כשאנו חושבים על הילדים שהיינו או הטיול הגדול אליו יצאנו אנחנו ממש לא נתקפים צורך עז לנתח מה אמר האח בנקודת הזמן הספציפית, כמה עלו הכרטיסים, או מי היה אחראי על המצלמה השבורה. שאלות כמו "איך זה קרה?" האם הייתי מתנהג אחרת?" כלל לא רלוונטיות כיוון שהתשובות אליהן עשויות להוציא את הכיף או הקסם מהחוויה.
האסטרטגיה הטובה ביותר כדי לשאוב ולהפיק את המרב מזיכרונות חיוביים היא בדיוק זו-להתענג עליהם, להתרפק ולהתפנק, לשחזר את הסצנה המתוקה שוב ושוב, כמו קליפ אהוב ביוטיוב ונטייה טורדנית ללחוץ על ריפרש. שחזור והחייאה מחודשת של רגשות חיוביים עוזרים לנו להוקיר את האירוע, לזכור פרטים רבים ממנו, ולהפיק ממנו רגשות חיוביים הרבה אחרי שהסתיים באמת. כך גם קרה בניסוי, הנבדקים שתוצאותיהם העידו עליהם כמאושרים יותר היו אלה ששחזרו אירועים חיוביים, אחרי שניתחו אירועים שליליים. זאת בניגוד לנבדקים שהתבקשו לנתח את האירועים החיוביים.
כדאי לזכור:
בכל פעם שקורה לכם דבר נפלא, נסו להוסיף אותו אל 'חשבון החוויות הטובות' שלכם כדי שתוכלו להתענג עליו גם בעתיד.
להוקיר את הטוב שחווינו ולשחזר להתענג עליו, אך לא לנסות ולנתח מדוע הוא קרה ולמה אנחנו מאמינים שלא יקרה שנית.
כשקורה לנו דבר מה שלילי או אפילו טראומטי נסו לנתח את האירועים בצורה סיסטמאטית, להבינם, לנסות למצוא בהם משמעות, רצוי עם אדם נוסף או בכתיבה.
מקווה שהכתבה עשתה לכם סדר, שתפו אותי בדרכים בהן אתם משתמשים כדי להתמודד עם אירועים שונים.
כתבו לי למייל או לפייסבוק אם הכתבה עשתה לכם סדר, יש לכם שאלות או סתם משהו שבא לכם לשתף אותי, זה מאוד ישמח אותי.
שלכם,
יהודית.