כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
מאיר אריאל (ז"ל) היה פזמונאי, מלחין וזמר בחסד. הוא זכה גם בחוש הומור משונן. בהופעותיו החיות היה נוהג לספר סיפור משעשע על קורותיו בקיבוץ: "אתם בטח יודעים שלכל חבר בקיבוץ יש פיסת דשא ליד הבית. אתם גם מכירים את הפתגם: "הדשא של השכן ירוק יותר". אני הייתי מקפיד על זה. שהדשא של השכן שלי תמיד יהיה ירוק יותר" הוא היה מספר ופורט על הגיטרה שלו "הייתי מצהיב את הדשא שלי, ליתר ביטחון. הייתי מצמיא אותו, וכך הדשא היה נהיה ירקרק ושרוע. הדשא של השכן שלי היה ירוק, מה זה ירוק? שחור! הייתי משקה אותו, מדשן אותו ועושה לו ציפורניים. כל עשב היה אצלו עומד דום. הייתי יוצא מהבית לעת ערב, מסתכל על הדשא שלי ושל השכן שלי והייתי מבסוט, הדשא של השכן שלי ירוק יותר. אני - בסדר. לפחות כלל אחד בחיים אני מחזיק אחד לאחד" מאיר אריאל התבדח על תופעה שכולנו מכירים מקרוב, השוואה חברתית.
למי יש יותר גדול?
כשאנחנו משווים אנחנו שמים על גבי מאזניים ערכים שונים כדי לקבוע אחת ולתמיד מה טוב יותר. הגיוני מאוד לבקש את מפרט של מכשיר חשמלי חדש, לעבור בדקדקנות על יישומיו, משך האחריות והמחיר לפני שבוחרים. מה עושים בני האדם כדי לקבוע את הערך העצמי שלהם? שמים את עצמם על המאזניים, ואת החברים שלהם על הכף הסמוכה. לאון פסטינגר, פסיכולוג חברתי חשוב הגה כבר בשנות החמישים של המאה הקודמת את רעיון ההשוואה חברתית. הוא הסביר שאנו משווים את עצמנו לאחרים כיוון שאין לנו מדד אובייקטיבי אחר להערכה. כדי לבדוק האם אנחנו חכמים, מוכשרים, מצודדים או מצליחים מספיק, אנחנו פוזלים הצידה ובודקים מה קורה בדשא של השכן. כך ניתן לקבל הערכה שמרגישה קרובה יותר למציאות "אני כמעט הכי חכמה בכיתה", "אני משקיעה בילדים שלי יותר מאמהות אחרות", "הוא נראה טוב יותר ממרבית הגברברים בשכונה". מה למעלה? מה למטה?
באותם המאזניים הבלתי נראים אנחנו ממקמים את עצמינו פעם מעלה ופעם מטה. השוואה כלפי מעלה קורית כאשר אנחנו משווים את עצמנו לבוס העשיר והמצליח שלנו, שבדיוק סיים דוקטורט ולילדים שלו יש נימוסים של ילדי אצולה בריטיים. השוואה כלפי מטה קורית כשאנחנו מסתכלים על המתמחה הצעיר שגר בדירת שותפים ועדיין גורר ים חובות מימי התואר הראשון שלו. השוואה חברתית אולי עוזרת לנו להבין את חוקי המשחק והכללים ההתנהגותיים המקובלים בסביבתנו, אבל היא מביאה איתה גם תוצרי לוואי. מחקרים מראים כי השוואה חברתית גורמת תחושת קנאה מוגברת, ביטחון עצמי נמוך ואפילו עשויה לגרום לדיכאון.
פעמים רבות אנו משתמשים בהשוואה חברתית דווקא לשיפור ולהתקדמות. אנחנו נותנים לתלמידים ציונים שנעים על מדרג ברור ומתגמלים עובדים מצטיינים לעיני חבריהם למשרד. חוקרים מאוניברסיטת וושינגטון תהו מה השוואה חברתית עושה לאמון שחולקים העובדים אלה עם אלה. הם הגדירו שני סוגים של אמון: אמון אפקטיבי - רגשי, כלומר מידת האכפתיות והקרבה שחשים העובדים זה כלפי זו, ואמון קוגניטיבי - המידה בה הם מאמינים ביכולותיהם של הקולגות שלהם. לשם כך ביקשו החוקרים מהמשתתפים להשלים מבחן קצר, ובו נאמר להם שהם מצוינים ביחס לאחרים בחברה, או גרועים במיוחד. למעשה, תוצאות המבחן האמתיות היו חסרות משמעות. החוקרים רצו לבחון כיצד ירגיש אדם המשווה את עצמו לחברים הגאונים שלו, או איך הוא מרגיש כשהוא מביט למטה אל חבורת הטיפשים שמגיעה למשרד שלו.
החוקרים מצאו שהשוואה כלפי מעלה גורמת לחוסר באמון רגשי בין העובדים. העובדים פתחו מעין אדישות ואנטגוניזם לגאונים שבחבורה. לעומת זאת כשהעובדים השוו את עצמם אל המקבילים החכמים פחות שלהם, הם גילו רמות פחותות של אמון קוגניטיבי. תוכלו לומר, ובצדק שהשוואה כלפי מטה מחזקת את הביטחון העצמי. האמונה שיש מישהו טוב פחות מאיתנו גורמת לנו להרגיש טובים יותר. זה אולי נכון בטווח הקצר, אך לאורך זמן הדבר מוליד תחרותיות מכוערת, חוסר שיתוף פעולה, קנאה וריחוק. חיזוק הביטחון העצמי שלנו לא יכול לבוא מהפחתת ערכם של אחרים. [קראו עוד על קנאה ומה היא עושה לנפש ולמוח שלכם]
הצצה אל מאחורי הקלעים
דמיינו לכם שבימאי הוליוודי מפורסם התקשר אליכם והודיע: נבחרתם מבין כל יושבי הפלנטה באופן אקראי להשקיף על ההכנות לסרט הבא שלי. אתם מתרגשים ברמות מטורפות, אחרי הכל, אתם צרכני קולנוע נלהבים. אבל כשאתם מגיעים לאותו סט נוצץ מחכה לכם אכזבה. דברים נראים הרבה פחות נהדרים תחת השמש הקופחת של לוס אנג'לס. השחקנים, אבוי, הם רק בני אדם, מלאי קמטי צחוק, נמשים ואקנה. הסופר סטיב פורטיק ממשיל את אותה סיטואציה למייצגי השווא שאנחנו מציגים מידי יום. "אנשים הם חסרי ביטחון, כיוון שהם משווים את מאחורי הקלעים של חייהם לתמונות נבחרות של חבריהם". אתם יודעים מקרוב על הקושי לחסוך לקראת הטיול המתוכנן, השעות הרבות שבוזבזו על מציאת יעדים ועסקאות נופש זולות, הריב בקשר למזוודה והפקקים בדרך לנתב"ג. החברים שלכם רואים רק את התמונה הנהדרת מהחוף.
מחקר של אלכסנסדר ג׳ורדן וקארול דואק מצא שאנשים נוטים להעריך מידה מופרזת של חיוביות בחייהם של אחרים, ונוטים לתת הערכת חסר של האירועים השליליים בחייהם של אחרים. בנוסף, המחקר מצא כי הדפוס הזה של הערכת יתר חיובית אצל אחרים והערכת חסר של הטוב בחייהם של הנבדקים עצמם הוביל לתחושת בדידות וריבוי מחשבות שליליות טורדניות. הנבדקים שהשוו והגיעו להערכות השגויות היו מרוצים פחות מחייהם, חשו מצוקה, וגרוע מכך - הערכת החסר של האירועים השליליים בחיי חבריהם גרמה להם להאמין שהם האומללים היחידים. [קראו עוד על השפעותיה החיוביות של חמלה עצמית]
הפנים הפחות יפות של "ספר הפנים" יהיה מגוחך לטעון שהשוואה חברתית נולדה בין המחשבים של צוקרברג וחבריו בהרווארד. הרי פסטינגר בעצמו חקר ודיבר עליה כבר ב-1954, וסביר מאוד להניח שכל חברה אנושית מאז ראשית ההיסטוריה עשתה את בדק הבית שלה בעזרת השוואות חברתיות. מעניין לתהות מה השתנה בתחום ההשוואה החברתית עם השימוש הגובר ברשת החברתית הכחולה. מחקרים קודמים הראו שמשתמשי פייסבוק מאושרים פחות מחבריהם שלא יודעים מה זה לייק ופיד. מסקנה מעניינת, אך לא מספיקה. מה אם אנשים אומללים גם ככה הם אלה שנוטים להשתמש בפייסבוק?
חוקרים מהפקולטה לניהול באוניברסיטת תל אביב ניסו להכריע סופית את שאלת הביצה והתרנגולת ולקבוע מה בין פייסבוק לאושר. לשם כך אספו החוקרים נבדקים העובדים בארגון בטחוני. חלק מהעובדים עבדו במחלקות שהתירו שימוש בפייסבוק, וחלק עבדו בכאלה שאסרו אותו, כך שהנבדקים בניסוי שאינם מחזיקים בפרופיל פעיל לא עשו זאת מבחירה. בסדרת שאלונים התבקשו המשתתפים להעריך את תדירות החוויות החיוביות והשליליות של חבריהם ושל עצמם. בנוסף הם נשאלו עד כמה הם נוטים להשוות את עצמם לאחרים ועד כמה הם מאושרים. החוקרים מצאו שמשתתפי פייסבוק עסוקים יותר בהשוואה חברתית. הם מצאו גם כי העיסוק המתמיד בהשוואה גורם למשתמשי הפייסבוק להיות פחות מאושרים. הדבר נכון במיוחד עבור משתמשים צעירים ברשתות החברתיות שרגישים יותר להשוואה חברתית. [קראו עוד על השפעתה של הרשת החברתית על הרווחה הפסיכולוגית שלכם]
אם כבר להשוות, אז בחכמה
אנחנו מתייחסים להשוואות כדבר חיובי. "הנה אנחנו, יצורים רציונליים המבצעים תהליך חשיבה מחוכם כדי לקבל תשובה מדויקת". פעמים רבות הרציונליות שאנחנו כל כך מקדשים פשוט לא עומדת לצדנו, מה שגורם לנו לעשות השוואות לקויות.
נאמר ואתם חובבי צ'יפס, ואשאל אתכם "עד כמה אתם חושבים שתיהנו לנשנש שקית תפוצ'יפס?". מתברר שהתשובה שלכם תהיה תלויה במה מונח בפינת החדר שלכם. כך לפחות גילה פרופ' דן גילברט. הוא שאל את הנבדקים שלו את השאלה התמימה, כשחלק מהם חלקו את החדר עם צלחת ובה שוקולד משובח, ואחרים חלקו את המרחב עם צנצנת לוף. הדירוגים של הנבדקים היו שונים בתכלית; אלה שפזלו לשוקולד אמרו שהצ'יפס יהיה נחמד, אך לא מסעיר, הנבדקים שענו על רקע הבשר המעושן היו באקסטזה ודירגו את אכילת הצ'יפס כשיא היומי שלהם. אך מה קרה בפועל? על כך עונה גילברט: ״אתם לא צריכים פסיכולוג שיספר לכם שכשאתם אוכלים חופן של חטיפים מלוחים, משומנים, פריכים וטעימים, מה שיושב בפינת החדר לא ישנה את חווית הטעם שלכם.״. בזמן שמונוסודיום גלוטמט ממכר מילא את פיהם של המשתתפים המרוצים, דירגו כולם את הצ׳יפס כנפלא לא משנה מה שכב שם בפינה. המסר פה הוא שההשוואות שאנו עורכים לא תמיד רלוונטיות לערך של הדברים בפועל. [האזינו גם לפודקאסט שיעזור לכם לקבל החלטות מאושרות]
כשאנחנו עורכים השוואה בנינו ובין הסובבים אותנו על בסיס מה שאנחנו רואים באותו הרגע, אנחנו ככל הנראה עושים הערכה שגויה. לא רק כי אנחנו לא לוקחים בחשבון משתנים רבים נוספים, אלא כי פעמים רבות זה בכלל לא משנה. העובדה שמישהי פוטוגנית מאוד לא מעידה על היותה יפיפייה מטורפת. כשאנו מנסים לשפוט בשאלה הנצחית "האם אני טוב כמו?" אנחנו ממנים את עצמנו לשופטים ולתליינים גם יחד. אנחנו בוחרים את התכונות אליהן להתייחס, ונותנים משקל רב לאלה שנראות לנו בולטות כרגע. לבסוף, כשאנו עורכים השוואה, אנחנו לא תמיד מסוגלים לשאול את השאלות הנכונות. גם אם החלטתי שהחברה שלי פוטוגנית הרבה יותר ממני, בעלת חוש התמצאות טוב משלי, וכישרונית עם המצלמה אין הדבר אומר שזה הופך את חייה לטובים משלי, או אותה לטובה ממני. [קראו על עוד עיוותי חשיבה שהורסים לכם את מצב הרוח]
השיפור שלי הוא לא השיפור שלו
בואו נאמר שיש לכם שני חברים: רון הוא מתעמל מוכשר המתאמן במשך שנים ארוכות כדי לזכות באליפות הארץ בריצה למרחקים ארוכים. כדי לעשות זאת הוא חייב לשעוט מהר יותר מכל האצנים הישראלים. לחבר השני שלכם לעומת זאת, יובל, אין כל שאיפה להגיע למדליה, אבל הג'ינס הישן שלו נעשה צפוף והוא רוצה לתרגל ריצה מידי פעם כדי להכניס אותה ללו"ז הקבוע שלו. כדי לעשות זאת כל מה שהוא צריך לשים לב אליו הוא מספר הפעמים בהם יצא לרוץ השבוע, הדרך אותה עבר, ואולי אם הדופק שלו מהיר מידי. ניתן לומר בפשטות שמטרתו של רון היא למקסם את ביצועיו ביחס לאחרים, ואילו יובל מבקש לסגל לעצמו מיומנות אישית. למרות ההבדל במידע שיעזור לכל אחד מהחברים שלכם להגשים את היעד שלכם, מסתבר שאנחנו נוטים להסתכל הצידה גם כשממש אין לנו צורך לעשות זאת. במחקר של אוניברסיטת גרונינגן נתנו לנבדקים מטלות תלויות הישגים אישיים ומטלות בהם הישגיהם מושווים לאחרים. הנבדקים השוו את עצמם לחבר לידם בשני המקרים. למעשה, החוקרים היו צריכים ממש לרמוז לנבדקים בקבוצה הראשונה "המשימה הייתה להשתפר בעצמך, לא?" כדי שיתמקדו בתהליך שהם עוברים. אינני צריכה לספר לכם איך ירגיש יובל, שעוד חדש בענייני הריצה ליד רון האצן המדופלם. השוואה כזאת פוגעת במוטיבציה וביכולות שלנו להצליח.
אם תרצו לחיות חיים מספקים תצטרכו להפנות את האצבע הבוחנת פנימה. ההשענות על הישגיהם של אחרים, והגדרת הכישלון או ההצלחה בחייכם על פי סטנדרטים זרים היא מלחמה אבודה. הרי תמיד יהיה מישהו עשיר, חכם, מוצלח או יפה יותר. איננו יכולים להיות טובים כל הזמן ובכל התחומים. שאלו את עצמכם מהם הערכים והשאיפות האישיים שלכם, ולא אלה של הוריכם, חבריכם או הקולגות שלכם. נסו לחשוב איזה סוג אנשים תרצו להיות? מהם הדברים החשובים ביותר עבורכם? איזו מערכת יחסים תרצו לטפח? מה תרצו שאנשים יזכרו מכם? מה מתאים לכם לעשות וליצור? השתמשו בערכיכם הפנימיים כמצפן. אין הדבר אומר לוותר או להיכנע לבינוניות, אלא למקד את האנרגיה בלהיות האדם הטוב ביותר שתוכלו להיות, לאו דווקא האדם הטוב מאחרים. הגרסה הטובה יותר של עצמכם. ברנה בראון, חוקרת שהתפרסמה בזכות עבודותיה על היכולת שלנו להיות פגיעים אמרה: ״להיות הבעלים של הסיפור שלנו, ולאהוב את עצמינו בתוך התהליך הזה, הוא הדבר האמיץ ביותר שנעשה אי פעם״. ההשוואה החברתית הבלתי פוסקת מגיעה מתוך גישה של ״חסר״, אנחנו שוכחים שיש מספיק לכולם. [קראו על השפעה חברתית שיכולה להיות חיובית כשהיא מגיעה עם השראה]