כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״
ב-1994 יצא לאקרנים סרט אנימציה מקסים על חייה הסוערים של להקת אריות השוכנת בסמוך לצוק מחודד הנושא את השם המבטיח "צוק התקווה". הסרט המצליח ההוא הוא כמובן "מלך האריות" של דיסני. פסקול הסרט הוא פס הקול הנמכר ביותר בכל הזמנים לסרטי אנימציה, ויוצריו גם זכו באוסקר על הלחנים המוצלחים והמילים החכמות בו. אחד השירים הזכורים מאותו סרט ילדים-מבוגרים מצליח הוא "האקונה מטטה", ביטוי בשפת הסווהילי האפרקאית שאומר בפשטות "אין דאגות". מי שהוגה לראשונה את הביטוי הנהדר הם הצמד המצחיק טימון ופומבה, סוריקטה וחזיר יבלות בהתאמה. "אין דאגות" הם אומרים לגור האריות המתוק שהם פוגשים. ומדוע שיהיו? הרי הילדון מגיע אליהם בדיוק אחרי שסיים לצפות בסצנה קורעת לב של מות אביו, וגרוע מכך, הוא בטוח שהוא אחראי לכך. "שים את העבר מאחוריך" מחייכים השניים טרם התחלת המנגינה הקליטה "האקונה מטטה".
אם יצא לכם לצפות בסרט המדובר אחרי שעברתם את גילאי העשרה בוודאי נעתם במקומכם בחוסר נוחות, שנייה בודדת אחת לפני שפצחתם בשיר. אנחנו הרי לא אמורים להשליך את העבר לפח. הוא הסיבה לכך שאנחנו חכמים יותר כיום. יתרה מכך, גם אם נרצה להשאיר מאחור דברים שאנחנו מתחרטים עליהם, נגלה שזאת לא משימה קלה בכלל. כך צפים ועולים להם זיכרונות של דברים שעשינו בעבר, במזיד או בשוגג, ואיננו יכולים למחוק או לבטל. כמו שהם אינם ניתנים למחיקה במציאות הם אינם ניתנים לגניזה גם במגירות הלב שלנו, ואנו הוגים בהם שוב ושוב, הופכים ותוהים, מלקים את עצמנו, מפזרים מלח הישר אל תוך הפצעים. לכאורה יש בזה משהו מנחם, אנו מרגישים כמשלמים את חובנו לחברה על ידי ענישה עצמית, הזדככות וניקיון.
בתקופה הזאת של השנה נהוג לדבר על בקשת סליחה מהקרובים אלינו. הרבה פחות תשומת לב ניתנת לתהליך של סליחה לאדם הקרוב ביותר אלינו, אנחנו עצמינו. בתהליך שבו אנו הופכים להיות שתי ישויות; האחת מכירה בחטאיה ומבקשת את מחילת האחרת, והשנייה מחייכת, פורשת זרועות ומוחלת בלב שלם על כל העוונות שנעשו.
למה לי סליחה?
כשאנו עושים מעשה הנוגד את אמות המידה והעקרונות שלנו, פוגעים באדם אחר או מכשילים את עצמנו, נהוג לחשוב שיש שני צדדים לאותה תקרית; הצד הפוגע, קרי אנחנו, והצד הנפגע, אותו מסכן שנפגע ממעשינו. אבל למעשה צד שלישי אליו אנחנו כלל לא נותנים את הדעת והוא אנחנו עצמנו. אנחנו שומרים בזיכרון מאגר עצום של אירועים שונים בהם התנהגנו למופת, או אכזבנו את עצמנו. כל אירוע כזה נושא תווית ומתויק בתיקיה עד קץ הדורות. כשאנו מבקשים את סליחתו של אדם, והוא משיב "מחול, מחול, מחול" העניין לא תמיד מסתיים. אם לא סלחנו לעצמנו אותו מעשה יונח על כתפנו ויכביד עלינו עוד ימים רבים. הבעיה בחוסר סליחה עצמית, מעבר להרגשה הרעה, היא חסימת ההתקדמות. כל זמן שלא סלחנו לעצמנו, אנחנו ממשיכים לתת לאותה טעות להגדיר את מי שאנחנו ואת הדרך שנעשה בעתיד. כך נגמל מסיגריות ימשיך לחוש שהוא מתמכר בקלות וחלש אופי, גם אם הצליח להתרחק מהחפיסה כבר כמה שנים. הוא יגיע למשימות חדשות בחשש לכישלון, על אף שהצליח לרשום לזכותו הישג מדהים שכזה.
מסתבר שהיכולת לסלוח לעצמנו משמשת כמגן פסיכולוגי מהשפעותיו הרעות של לחץ עלינו. חוקרים מאוניברסיטת ברנדייס הכניסו את הנבדקים שלהם למעבדה וחשפו אותם לגורם לחץ מבוקר. קודם הכנסתם לחדר המעבדה המלחיץ, מילא כל נבדק שאלון הבוחן את מידת החמלה העצמית שהוא חש. שאלות דיווח עצמי כמו "אני מנסה לגלות הבנה וסובלנות כלפי מרכיבים באישיותי שאיני אוהב" או "אני שופטי כלפי מגרעותיי ותכונות האופי השליליות שלי", אפשרו לחוקרים לסווג את הנבדקים שלהם לכאלה שמגלים חמלה עצמית, וכאלה שמלקים את עצמם תדיר. לאחר החשיפה ללחץ מדדו החוקרים את הימצאותו של האינטרלויקין 6, חומר המופרש לזרם הדם במצבי מצוקה. תוצאות הניסוי העידו שאלה שאינם מסוגלים לגלות חמלה וסליחה כלפי עצמם חוו לחץ במידה רבה יותר, לא רק מיד אחרי הניסוי, כי אם גם יומיים אחר. כך שחוסר היכולת לחמלה עצמית ממשיך להשפיע עלינו הרבה אחרי אירוע הלחץ. ומה מביאה איתה אותה תגובה ביולוגית ללחץ? רגישות מוגברת של המערכת החיסונית, נטייה לדלקות, ורווחה פסיכולוגית ירודה. לא כיף. [קראו עוד על התועלת הרבה של הסליחה לרווחה הפסיכולוגית שלנו]
מאסר עולם של מחשבות
יש אנשים המקדישים זמן רב מידי לעבודה ולא נוכחים בחיי המשפחה שלהם, אחרים מוותרים על זמן יקר עם הוריהם המזדקנים. יש כאלה שהפכו את חייו של אחד הילדים בכיתה לגיהינום, וכאלה ששתקו כשהילד ההוא התחיל לבכות. ישנם בני אנוש שפגעו, דיברו סרה, הכאיבו, אכזבו, הפרו אמון, זלזלו והכפישו בני אנוש אחרים. יש כאלה שהזניחו מטרות החשובות להם, ויתרו על חלומות, התרשלו בהשגת היעדים שלהם, או פעלו כנגד אמונותיהם ועקרונותיהם. ויש אותנו, ששייכים לקבוצת האנשים האנושית הזאת במידה זו או אחרת.
"לפני עשרים ושלוש שנים, בגיל 19, הרגתי אדם" מספר שיקה סנגהור בהרצאת הטד שלו. סנגהור, כיום מרצה באוניברסיטת MIT, סופר ואקטיביסט חברתי, היה אדם הרבה פחות חברותי בעבר "הייתי סוחר סמים עם מזג חם, ניהלתי חנויות בשוק השחור ומכרתי סמים. לאחר שנאסרתי נכנסתי עמוק יותר ויותר לתוך הפשיעה, עד שהועברתי לבידוד במשך שבע שנים משנות המאסר שלי. במשך זמן רב האשמתי את המערכת, את התנאים בהם גדלתי והתחמקתי מלקיחת אחריות." הוא מספר לקהל מאזיניו "קראתי במקרה את כתביו של סוקרטס בהם הוא אומר שחיים שאין בהם חקירה, לא כדאי לחיות אותם. במהלך שהותי בבית המאסר קיבלתי מכתב מקרובת משפחתו של הקורבן שלי ובו היא כותבת שהיא סולחת לי ומבינה שהייתי ילד צעיר שעבר התעללות. אחרי שקיבלתי את המכתב ממנה הרגשתי שיש בי כוח לסלוח לעצמי".
סנגהור מתאר את הדרך שעשה: "הדבר הראשון במהפך שעשיתי היה הכרה. הייתי צריך להכיר בכך שפגעתי באנשים אחרים, והייתי צריך להכיר בכך שנפגעתי. הצעד השני היה התנצלות. הייתי חייב להביע התנצלות כלפי האנשים בהם פגעתי, גם אם לא ציפיתי שהם יקבלו אותה. אני הייתי חייב להתנצל בשביל עצמי, ההתנצלות סייעה לי. החלק האחרון במסע הזה יהיה הכפרה. כשאני שב לקהילה שלי ועובד עם ילדים ונוער בסיכון שעבר את הדברים שעברתי בעצמי, אני מסוגל להשלים עם עצמי. [קראו עוד על שלושים שאלות שיעזרו לכם להתחיל את השנה בצורה שלמה יותר]
במחילה ממך
אם פגעתם בחבר הטוב שלכם, סביר להניח שכדי ליישר את ההדורים תצטרכו להשלים בהצלחה ארבעה שלבים. השלב הראשון יהיה ההכרה בכך שמה שעשיתם פגע בו, לאחר ההבנה הזאת אני מניחה שתתחרטו על הצורה בה הדברים נאמרו. לאחר ההבנות הללו יגיע השלב השלישי בו תבקשו את סליחתו של אותו החבר, ולאחר "אישור בגין קבלת סליחתך", תרשמו לעצמכם מעתה והלאה להיות רגישים יותר. התנצלות אמיתית היא ממש לא מס שפתיים, היא מערבת בתוכה כוונה, הבנה של המעשה השגוי ודאגה לרגשותיו של הנפגע. בדומה לבקשת סליחה מאדם אחר, גם סליחה עצמית היא תהליך. היא עוברת דרך לקיחת אחריות על המעשים שלנו והסתכלות פנימית עמוקה. דרך תהליך של סליחה עצמית ניתן להרוויח צמיחה פסיכולוגית, הטבה והעמקה של מערכת היחסים שלנו עם אחרים ועם עצמנו, השתפרות וגדילה. אנו מחליפים את הכעס והאשמה באמפתיה, ואומדים את השינוי שחל בנו ואת האדם שנהיה מעכשיו.
אפשר להיעזר בשלבים הבאים כשאנחנו רוצים לסלוח לעצמינו: 1. היו ספציפיים: לפני שתוכלו לסלוח לעצמכם, כדאי שתבינו מה בכלל קרה. התחילו מלכתוב את האירוע, פרטיו וכיצד הפעולות שלכם תרמו למצב. השתדלו שלא להיכנע לפיתוי להאשים אנשים אחרים או נסיבות חיצוניות. יתכן ותחושו פגיעים, וזה בסדר, כל עוד תרשו לעצמכם להיות חמלים כלפי עצמכם, במקום להדחיק את זה שוב ושוב.
2. בקשו סליחה. לבקש סליחה זה לא קל. כשאנחנו באים ומבקשים סליחה מאדם אנחנו בעצם מודים בצורה החזקה ביותר שטעינו, שעשינו משהו לא בסדר ושאנחנו גם מצטערים על זה. נסו להימנע מהקטנת המעשה שלכם באמצעות משפטים כמו ״אני מצטערת אבל...״, ״אני מצטערת אם..״. קחו אחריות מלאה על המעשים שלכם. קשה מאוד לדבר על סליחה עצמית כשלא ביקשנו סליחה מן האדם שפגענו בו.
3. הרשו לעצמכם להיראות ואל תתחבאו מאחורי הפגיעות. ברנה בראון חקרה את הפגיעות והבושה ועזרה לאנשים רבים לצבור אומץ להיראות על אף הקושי והפגיעות. אחרי שחטאנו למישהו, אין מפתה מלהתעלם ולנתק איתו קשר, רק מעצם המחשבה שהוא יחשוב כל פעם על מה שעשינו לו ויגרום לנו להרגיש רע לגבי זה. אך כשאנחנו לא מתחבאים, אנחנו פעמים רבות מגלים שהפחדים שלנו היו לא מציאותיים. אם תבחרו להופיע בפני אותו האדם, יתכן ותגלו שצברתם הרבה ידע שיכול לשפר את מערכת היחסים שלכם. [קראו עוד על העצמה שבפגיעות]
4.הניחו למחשבות. אם האדם המדובר סלח לכם, ומעכשיו אתם רגישים וקשובים יותר, תוכלו להניח למחשבות השליליות שלכם. כן, עשיתם משהו לא בסדר, אבל עשיתם גם תהליך כדי לתקן אותו ולהיות טובים יותר.
5. הכירו תודה והפגינו חמלה עצמית כלפי עצמכם: פול בוסה אמר שסלחנות אינה משנה את העבר אך מרחיבה את העתיד. גם אתם נעשיתם חכמים וחזקים יותר תוך כדי תהליך הסליחה. קחו לכם רגע והעריכו את הדרך שעשיתם. נסו לחשוב מה אתם עושים כעת בצורה שונה, כיצד התפתחתם ואיך השתנה הקשר ביניכם לבין חבר או בן המשפחה שנפגע.
6. דעו מתי זה נגמר: הסממן הטוב ביותר לכך שטעויות העבר חדלו מלרדוף אתכם הוא תחושת השחרור שהן מותירות אחר לכתן. אם אתם מצליחים לחשוב על המקרה מבלי לחוש כאב וכעס, כנראה שהתהליך שלכם הושלם בהצלחה.
7. סלחו לעצמכם גם אם לא סלחו לכם. לפעמים האדם הפגוע פגוע מכדי לסלוח ולשכוח. כן, גם אם הפצרתם בו, הענקתם לו מתשומת ליבכם ועשיתם כל שביכולתכם כדי להסביר לו עד כמה אתם מצטערים וכמה חשוב הוא לכם. יתכן ודרושים לו ימים נוספים כדי להעביר את התחושה הרעה, וזה בסדר. עכשיו, זה כבר לא בידיים שלכם.