מה שמניע את דן אריאלי יעזור גם לכם להגביר מוטיבציה | ראיון אישי #158

כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״

לאנשים ואירועים שונים בחיינו יש השפעה מכרעת על המשך הצורה בה נמשיך להתנהל. כל אחד מאיתנו יכול להצביע על רגע או אדם ששינה את הצורה בה הוא מסתכל על העולם. אם תשאלו את פרופסור דן אריאלי, הוא ישמח למנות לפניכם רשימה ארוכה של רופאים אחיות, משפחה וחברים שליוו אותו בשלוש השנים הקשות בחייו. בעקבות תאונה בעת הכנות לטקס של הנוער העובד והלומד, סבל אריאלי מכוויות בדרגה שלישית שכיסו 70% מגופו והפכו אותו מנער רגיל, למטופל קבוע במרכז הרפואי שיבא.

שאלתי אותו "מה מניע אותך באופן אישי?" סיפור הפציעה עלה מיד. "הייתי פצוע תקופה ארוכה וזה לחלוטין שינה את הפרספקטיבה שלי", הוא סיפר "התקופה הארוכה שעברתי בשיקום גרמה לי להבין כמה מחויבות יש לי. אני מוצא את עצמי חושב לפעמים כמה עליתי למערכת הבריאות, כמה ניתוחים עשיתי וכמה הם עלו. אני מנסה כיום להחזיר בחזרה בעזרת הכלכלה ההתנהגותית. אני מנסה להשפיע בדרכי על החשיבה וההתנהלות של אנשים. אני מנסה לקדם פרויקטים שונים שיעזרו לאנשים להתנהל כלכלית טוב יותר, מנסה לפגוש אנשים פצועים ולהחזיר בחזרה לקהילה"

אתה מרגיש מחויבות לקהילה למרות השנים הקשות שעברת?

"לחלוטין. לרוברט ה. פרנק יש ספר נפלא על מזל (Success and Luck) בו הוא מבדיל בין שני סוגים של מזל. יש את המזל המובן מאליו; דברים טובים שקורים לך, והם מדהימים וניתן להגיד 'איזה מזל שזה קרה'. ויש את המזל מהסוג השני; המון מקרים קטנים וצירופי התרחשויות שאנחנו בכלל לא סופרים, אלף נקודות קטנות שכל אחת מהן שינתה משהו אחר - היכולת להבחין בהן היא מזל בפני עצמו. למזלי, אני מסוגל לחבר את הנקודות, ולראות את המזל בחיי".

יש שלושה מרכיבים של מוטיבציה פנימית שדן פינק מונה בספרו "מוטיבציה": אוטונומיה- כלומר, אני אדון לגורלי, מומחיות - אני משתפר ומתמחה בתחום מסוים, ומשמעות - הרצון שלי להיות חלק ממשהו גדול ממני. איך אתה רואה את החלוקה הזאת?

"החלק המעניין בחלוקה הזאת הוא שלכל אחד מהרכיבים הללו יש טווח זמן אחר. אוטונומיה נותנת שליטה יומיומית. גם את תחושת השיפור אנחנו יכולים לבדוק בפידבק יומיומי: אני יכול להרגיש שהשתפרתי, אם היום יצאתי להליכה או ויתרתי על מתוקים. המשמעות לעומתם, פועלת בטווחי זמן ארוכים יותר. היא קושרת אותנו כמו חוט שני לעתיד הרחוק. יוצא לי לעשות דברים שונים שמאוד לא נעימים ואפילו כואבים לי. אני מלווה אנשים פצועים ועושה פרויקטים שנועדו לעזור לאוכלוסיות עניות באפריקה. יוצא לי לבכות הרבה יותר מאשר לצחוק בהם. אבל אני חש משמעות גדולה. כשאנשים רצים מרתון הם סובלים. אם היה מגיע חייזר ורואה את זה הוא היה שואל מה הם עשו שמגיע להם עונש כזה. אבל זה נותן לרצים משמעות, אתגר ותפיסה שונה של עצמם. אני חושב שרוב הדברים שיש בהם משמעות פחות מסתדרים עם שמחה רגעית".

אושר הוא באמת לא שמחה רגעית. יש הבדל בין חווית האושר שלנו לבין תפיסת האושר שלנו. פרופ' דניאל כהנמן מדבר על המלכודת הזאת, של בלבול חווית האושר העכשווית שלנו לבין הצורה בה אנו תופסים את החיים שלנו. אם טוב לי בנקודת הזמן הזאת, אני לא בהכרח חיה חיים מאושרים. ואם חיי מלאי משמעות ואושר, יכול להיות שביום מסוים יהיה לי ממש קשה.

"לכן בעיניי יש שני סוגים של אושר. אושר מסוג 1, שהוא אושר רגעי. אני יושב ושותה בירה, טוב לי עכשיו. אף אחד לא היה רוצה חיים שלמים שהם רק כאלה. יש את האושר מהסוג השני, שמגיע מתוך הגשמה של רעיון או יעד והוא לא מלווה בשמחה רגעית".

איך אתה גורם לעצמך לעשות דברים שחשובים לך? לפעמים כל מה שמתחשק לעשות זה להיזרק על המיטה ולצפות בסדרה.

"מוטיבציה תלויה בהמון גורמים. מהניסיון שלי אני מוצא שחשוב מאוד לעבוד עם אנשים שאתה אוהב. לפני כמה שנים הפסקתי כמה פרויקטים שאני עובד עליהם ופיטרתי אנשים שחוויתי את המפגש איתם כעול. כשאני מחובר לאנשים שאני עובד איתם, המוטיבציה הרגעית תבוא גם מהרצון להיות איתם ולעזור להם. עוד דבר שאני מנהל איתו יחסי אהבה - שנאה, אבל מאוד עוזר זה דד ליינים. הם מכניסים לעשייה״.

לפעמים זה מאוד מעצבן אבל בטווח הארוך לא היה ניתן לעבוד בלעדיהם. אני עובדת ככה על כל הפרויקטים שלי. בלי דד ליין לא הייתי מצליחה להוציא פרק אחד בפודקאסט.

״באקדמיה הבריטית החליטו שבמקום שאנשים יגישו את העבודות פעמיים בשנה במועדים קבועים, יבטלו את תאריכי ההגשה וכל אחד יגיש מתי שהוא רוצה. את יכולה לנחש מה קרה?״

אנשים פשוט לא הגישו.

"בדיוק. כמות ההגשות צנחה פלאים".

עוד דבר שקורה זה שאנשים מחכים 'לרגע הנכון', שאף פעם לא מגיע. אם אנחנו רוצים לכתוב עבודה, או חיבור אנחנו מחכים להשראה, אנחנו ממתינים לרגע בו הראש שלנו יהיה נקי ונהיה במצב תודעתי מתאים. זה לא קורה.

"הפסיכולוג רב ההשפעה שמחקריו מהווים בסיס לחקר התניית התנהגות, ב.פ.סקינר, היה ידוע בכך שכל בוקר הוא היה מגיע למשרד וכותב 730 מילים. הוא לא היה עושה שום דבר לפני זה. אפשר לחשוב '730 מילים זה כלום', אבל ספר ממוצע הוא בן 70 אלף מילים. אז אתם יכולים לעשות את החישוב לבד" זה מזכיר לי את אייזק אסימוב, ביוכימאי וסופר יהודי. הוא הוציא למעלה מ-500 ספרים ומאמרים. אם מנסים לחשב את התפוקה שלו, הוא היה חייב לכתוב שני ספרים באורך מלא כל שבועיים במשך 25 שנים. עצם העשייה מולידה עוד עשייה. [קראו גם על שני תרגילים שיהפכו אתכם אדון לזמן שלכם]

"אספר לך עוד משהו, גם לדת יש נגיעה מעניינת למוטיבציה".

מעניין, תסביר. אתה מתכוון לטקסים קבועים?

"בדת יש הרבה חוקים, מה מותר ומה אסור ויש טקסים שחוזרים על עצמם כל תקופה. הדת אומרת באופן באופן ברור מה אנחנו אמורים לעשות. הרבה יותר קל להפסיק לעשן מאשר לעשות דיאטה ולהפחית מתוקים. כשמנסים להפסיק לעשן יש חוק ברור, כשעושים דיאטה אי אפשר להפסיק לאכול. צריך להפחית, צריך לגוון, ולאכול בשעות מסוימות. הדברים שעובדים הם אלה שיש בהם חוקים ברורים. 730 מילים כל יום, ולא יעזור בית דין. אנשים ששומרים שבת לא שומרים מתי שנוח להם לשמור כי אחרת כל שבת הם היו בים. גם טקסים מאוד עוזרים, לעשות טקס זה לעשות פעולה בצורה מודעת. 730 מילים מידי יום, והכנות לשבת מידי שישי".

נהדר, יש לך עוד כמה כלים טובים להגברת המוטיבציה לקראת סיום?

"יש לי כמה. הראשון הוא להתמקד בתהליך ולא בתוצאה. התמקדות בתוצאות יכולה לפגוע במוטיבציה, כי תוצאות לעיתים מתעכבות. אם הצלחתם לעשות תהליך, הרי לכם הצלחה. דבר נוסף שאני ממליץ עליו הוא לחגוג את העשייה הטובה. כל פעם שלמדנו משהו חדש, בין אם ציפינו לו ובין אם זה ממש לא קרוב למה שחשבנו. אם זה משהו שמפתיע אותנו, למדנו משהו חדש, גם אם לא לגמרי הבנו מה קרה. אנחנו יכולים ללמוד מהתהליך".

זה מזכיר לי את ההבחנה בין כישלונות אינטליגנטים לכאלה שאינם. בספרות המקצועית מדברים על כישלונות שאנחנו יכולים ללמוד מהם, כמו למשל ניסוי שנכשל, ועכשיו למדנו דבר נוסף על איך הדברים עובדים ומה נוכל לעשות אחרת. [תוכלו לקרוא על כך עוד בכתבה הבאה]

"כן, נכון. עוד דבר חשוב זה לבחור מראש במה אנחנו רוצים להתמקד. ברגע שאנחנו מעמיסים יותר מידי משימות היכולת שלנו יורדת באופן דרמטי. צריך ללמוד להגיד לא. חשוב להבין שלהגיד לא אומר להיות מסוגל להגיד כן לדברים שאנחנו דווקא רוצים, שפתאום יש לנו זמן ומשאבים לעשות".

כלי שאני משתמשת בו הרבה הוא לעצור רגע ולשאול את עצמי למה אני עושה דברים. אני בודקת אם הסיבות שאני נותנת לעצמי הן מספיק טובות וחשובות בעיניי. האם אני עושה דברים כי לא נעים, כי אני בלחץ, כי מישהו מצפה ממני? אני משתדלת לעשות דברים שמגיעים ממוטיבציה פנימית.

ספרו לי מה מניע אתכם לעשייה, מה גורם לכם להתמלא אנרגיה ואיך אתם מתמודדים עם חוסר מוטיבציה בחייכם האישיים. תוכלו לכתוב על כך גם בקבוצת הפייסבוק שלנו. כמעט שכחתי, אבל מחר בלילה תחל שנה אזרחית חדשה. אני מקווה שתצליחו למלא אותה במוטיבציה ותעשו את הדברים שחשובים לכם, והכי חשוב - תהיו נאמנים לעצמכם ומה שעושה לכם טוב. שבוע טוב, ועוד רגע, 2018 שמחה.

שלכם,

יהודית.