אפשר להפסיק עם הצניעות ולשמוח בקול רם #164

"הפחד העמוק ביותר שלנו הוא לא שמא אנחנו חלשים מדי", כתבה הסופרת האמריקאית מריאן ויליאמסון בספרה "בחזרה לאהבה". "הפחד העמוק שלנו הוא שאנחנו בעלי עצמה שמעל לכל שיעור", היא מספרת את מה שנשמע מעט מוזר בתחילה, אבל הגיוני כשמסתכלים על יום ממוצע בחייו של אדם. אנחנו מבטלים בקלות מחמאות שניתנות לנו, ומנסים לצמצם נוכחות במרחב כדי לא להאפיל על אחרים. "אין שום דבר נאור בצמצום האישיות שלנו כדי שאחרים לא ירגישו חסרי ביטחון", גוערת ויליאמסון. "כאשר אנחנו נותנים לאור הפנימי שלנו לזרוח אנחנו מעניקים, בלי מודע, רשות לאחרים לעשות כמונו".

הציטוט שמיוחס בטעות לנלסון מנדלה, הוא אחד האהובים עליי. מגיל צעיר אנחנו נזהרים שלא לשמוח מידי ליד אדם עצוב, ולא לספר על הצלחה למי שלא חווה אותה. אנחנו נוטים לחלוק יותר חוויות שליליות ולהתלונן, מאשר לספר בעיניים נוצצות על משהו שמלהיב אותנו. אנחנו מקפידים שלא לפאר את שמנו או לקבל את הקרדיט המגיע לנו, מחשש לתווית מתנשאת. לפעמים, אנחנו אפילו חוששים שעצם אזכור דברים משמחים יביא עלינו ביש מזל. כשאלה הנחות היסוד שלנו, מה הפלא שקשה לנו לשתף אחרים בשמחה ובהצלחות שלנו?

מי ששמח לבד שמח פחות

"שמחה" אמר פעם אלברט שווייצר, פילוסוף ורופא גרמני זוכה פרס נובל, "היא הדבר היחידי שמוכפל כשחולקים בו". מאז המחקר הראשון של אמונס ומקאלו, מחקרים רבים שפורסמו בשנים האחרונות מספרים על ההשפעה החיובית של תרגול הכרת תודה. כשאנו לוקחים יומן ומספרים לו את כל הדברים בגינם אנחנו בני מזל, קורים שלל דברים נפלאים. על פי המחקרים, היכולת שלנו להתחבר לאחרים משתפרת, אנחנו נעשים אמפתיים ואופטימיים יותר. אנחנו סובלים פחות מקנאה ורדיפה אחר חומריות ואפילו זוכים לבריאות איתנה.

[קראו עוד על התרגיל שיעזור לכם להיות מאושרים]

מחקרם של נתניאל למברט ועמיתיו באוניברסיטת ברמינגהאם הרחיב את הדיון ומצא ששיתוף בחוויות חיוביות יכול לחולל פלאים. למעבדה שלהם הוכנסו נבדקים שלוו בבני זוג או חברים קרובים, וחולקו לשתי קבוצות: קבוצה אחת הודרכה לכתוב על חוויות חיוביות, והאחרת על חוויות ניטרליות. לאחר משימת הכתיבה חולקה כל אחת מהקבוצות לעוד שתי קבוצות. חצי מהנבדקים התבקשו לחלוק את החוויות - החיוביות או הניטרליות - עם הפרטנרים שלהם, וחצי לא דיברו על כך. אלה ששיתפו את החוויות החיוביות שלהם חוו את העלייה הגדולה ביותר בשביעות הרצון. מעניין במיוחד לגלות שאלה שחלקו את שמחתם עם אחרים היו יותר מאושרים מאלה שרק כתבו לעצמם ביומן: "היה לי אחלה של יום".

החוקרים המסוקרנים המשיכו לחקור והתעניינו בהשפעה ארוכת הטווח של השיתוף בחוויות החיוביות. לשם כך אספו נבדקים וחילקו להם יומנים. הם התבקשו למלא אחת משתי המשימות הבאות: לכתוב על דברים נפלאים שהתרחשו היום, או לכתוב את קורותיהם ללא הנחיה ממוקדת. לאחר מכן, חילקו שוב החוקרים את קבוצות הנבדקים לשניים: קבוצה אחת שיתפה בחוויותיה, החיוביות או הניטרליות, פעמיים בשבוע, והקבוצה האחרת שמרה את הכתוב ביומן לעצמה. התוצאות הוכיחו שוב, כי שיתוף של שמחה מוביל לשמחה מוכפלת.

[האזינו גם לפודקאסט שיעזור לכם לתרגל חיוביות ביומיום]

שלושה אירועים חיוביים על כל באסה

אם אשאל אתכם, מה היחס בין אירועים חיוביים לשליליים בחייכם, ככל הנראה תאמרו לי מיד 1:1. זה נשמע הגיוני מאוד. על כל דבר נפלא מגיע דבר נפלא-פחות. לכאורה זו דרך העולם. מסתבר שאתם ברי מזל ומוצלחים הרבה יותר ממש אתם חושבים. החוקרים שלי גייבל ויונתן היידט גילו כי על כל אירוע לא נעים שקורה לנו, אנו נהנים משלושה דברים חיוביים. אתם ככל הנראה תתקלו ברצף של רמזורים ירוקים, תמצאו חניה בקרבת מקום, והיא גם במקרה תהיה בחינם, אבל תתקלו בתור ארוך מהרגיל כשתגיעו לקופה בסופר.

למה אנחנו לא שמים לב לכל הדברים הטובים שקורים לנו מידי רגע? אמרו שלום להביטואציה ולהטיית השליליות. הטיית השליליות, היא הטיה קוגניטיבית שגורמת לנו לתת משקל רב לחוויות שליליות. אנחנו מנתחים אותן, הוגים בהן, מדברים עליהן וזוכרים אותן הרבה יותר מחוויות חיוביות. ההסבר השני לתשומת הלב לכל מה ששלילי הוא הביטואציה. הביטואציה היא מה שיקרה לכם כשתאזינו לתקתוקו של שעון במשך שעות ארוכות. בתחילה תבחינו בכל תקתוק. הראש יזדקף והשמיעה תחודד. לאחר אינספור תזכורות רעשניות כאלה, השעון יעשה רעש לבן שאתם רגילים אליו ואפילו לא שמים לב שהוא שם. את העובדה שעברנו נסיעה בשלום, אכלנו אוכל טעים במיוחד, או חזרנו לאדם שאוהב אותנו אנחנו מתרגלים מידי יום. את הכישלונות שלנו, למזלנו, אנחנו חווים לעיתים תכופות פחות, ולכן אנחנו לא מתרגלים ושמים לב אליהם הרבה יותר כשהם קורים.

[קראו גם על שני מרכיבים שלא חשבתם עליהם כשהרהרתם בשגרה היומית שלכם ובאיך להפוך אותה למעניינת]

גם מתחלק וגם מוכפל בו זמנית

לאושר תכונות רבות ומפלאות. על פי המחקר הבא הוא גם מסוגל להתפשט ולעבור ביו שלושה מעגלי חברות. ניקולס כריסטקיס ועמיתיו רצו להעריך את ההשפעה של אושר בין חברים. לשם כך הם עקבו אחרי 4,739 אנשים בין השנים 1983 ועד 2003. וביקשו מהם למלא שאלוני דיווח עצמי על אושר. לאחר מכן הם מיפו את החברים, הידידים והמכרים הרחוקים שלהם על ידי תשאול וגם הצצה ברשימת החברים שלהם בפייסבוק. לאחר סיום יצירת המפות החברתיות הללו גילו החוקרים דבר מעניין. כשנורה של אושר נדלקת באדם אחד, היא עשויה להשפיע על חברים בשלוש דרגות הפרדה. כלומר, אם היה לי יום נפלא, זה ישפיע לא רק על החברים שלי, אלא גם על החברים שלהם, וגם על החברים של החברים שלהם. אנשים שהקיפו את עצמם באנשים חיוביים היו בעלי סיכויים גבוהים יותר לזהור מאושר. עוד הגדילו החוקרים ויצאו משוואה לפיה חבר מאושר במרחק קילומטר וחצי מגדיל את סיכויכם לאושר ב-25%.

עכשיו תשאלו, מה הקשר בין האושר שלי לאנשים אחרים, ולמה למען השם זה שאגיד "היה לי אחלה יום" יעשה אותי או אותם מאושרים יותר? התשובה לכך נעוצה בכל טקסט שרציתם לשנן, ובכל רשימת מכולת שרציתם לזכור. כשאנו חולקים אירוע חיובי עם חברים ומשפחה, אנחנו בעצם חווים אותו מחדש. אנחנו מקבלים מקצת החוויה וההתרגשות, מרגישים ברי מזל, ומתמלאים הכרת תודה. האירוע החיובי מודגש ונצרב טוב יותר בזיכרון. הפסיכולוגיה קוראת לחוויה מחדש מהסוג הזה "Capitalisation" או בתרגום חופשי - הדגשה.

הדגשה של אושר היא עניין קצת טריקי. היא מאפשרת לכם לחוות חוויות חיוביות בעצמה עזה יותר, וליהנות מהן זמן רב יותר, אך היא תלויה באדם שמקשיב לכם. אם הוא מגיב באהדה למה שמרגש אתכם, אתם מטפסים לעננים. אם הוא מבטל את התלהבותכם אני מניחה שתקפידו מעתה והלאה שלא לספר לו דבר. שלי גייבל מאוניברסיטת קליפורניה גילתה שזאת דווקא התגובה שלנו לאירועים משמחים של אחרים שתקבע אם מערכת היחסים שלנו תהיה יציבה, בריאה וארוכת טווח. כדי להיות מאושרים ולחוות שוב ושוב את רגעי האושר בחייכם עליכם לעשות שני דברים; לשתף יותר בחוויות חיוביות שקורות לכם, ולהיות מאזינים טובים ומכילים יותר לחוויות של אחרים. כך תפתחו מרחב בו ניתן לדבר על הצלחות מבלי להתנצל, מותר לשמוח, ורצוי להשאיר את השיפוטיות בחוץ.

[קראו עוד על איך להגיב לחדשות הטובות של אחרים כדי להגביר אושר]

כתבו בקבוצת הפייסבוק שלנו, אילו אירועים משמחים יצא לכם להצניע, והאם תשקלו לשתף את הקרובים אליכם בשמחה שלכם, תוכלו לכתוב גם לי על כך במייל חוזר.

שלכם,

יהודית

כתבה זו התפרסמה גם בעיתון ״הארץ״

עורכת: הדר אזולאי